שבעים שנות חברות

על מחזור 1944 של תיכון תל אביב
שלמה גזית
אלוף בדימוס שלמה גזית

לפני 71 שנים, ב-1944, בעוד מלחמת העולם השנייה עדיין בעיצומה, סיימתי את לימודיי בבית הספר התיכון בתל אביב. היינו שתי כיתות מקבילות, בכל אחת 40 תלמידים. לא התלוננו כי הכיתות גדולות מדי וכי אי אפשר ללמוד בתנאים אלה. כאשר אני סוקר את שמות הבוגרים, לאן התגלגלו ומה היו הישגיהם, כל אחד בתחומו – אין לנו במה להתבייש.

עם סיום הלימודים התפזרנו. התגייסנו כולנו ברוח התנדבות שהייתה מקובלת בקרב הנוער ביישוב היהודי של אז – היו שהתגייסו לצבא הבריטי, מי למשטרת היישובים העבריים, מי לפלמ"ח ומי לשנת עבודה בתנועה הקיבוצית. מסופקני אם היה מי מאתנו שהשתמט מחובה התנדבותית זו. שלוש שנים לאחר מכן עברנו את מלחמת העצמאות, כל אחד ביחידה ובתפקיד שאליו נקלע. שלושה מבני המחזור שלנו נפלו במלחמה.

ב-1958 יזם בית הספר התיכון שלנו וארגן כנס של בוגרי כל המחזורים אשר יצאו את בית הספר. נפגשנו כולנו שוב לראשונה, כל הבוגרים, בהיכל התרבות. לכל מחזור הקצו את הפינה שלו והחלפנו רשמים וחוויות. שם ואז קיבלנו החלטה יוצאת דופן – גייסנו תרומות מכל הנוכחים במקום והקמנו קרן מלגות לתלמידים נזקקים בבית הספר התיכון שלנו, שלוש מלגות על שם שלושת חברינו שנפלו במלחמה – יצחק זקס, דוד ליבסטר ומאיר רויטמן ז"ל.

מידי שנה בשנה קיים בית הספר טקס צנוע לחלוקת שלוש המלגות. לטקס זה הוזמנו גם אנו, בוגרי שתי הכיתות (ורבים מאתנו – עם בן הזוג או בת הזוג), ולאחר הטקס נפגשנו בבית אחד ה"ילדים" למפגש רעים. מפגש שנועד לספר, לעדכן, להיזכר ולהשתולל קצת, כאילו היינו עדיין בגיל הטיפש עשרה ועל ספסל הלימודים.

עשר שנים לאחר מכן, משבוטל שכר הלימוד בבתי הספר התיכונים, העברנו את הקרן לאוניברסיטת תל-אביב. האוניברסיטה בחרה מי יהיו הסטודנטים מקבלי המלגות, היא שארגנה את הטקס, ואחר כך – עברנו כולנו לבילוי השנתי שלנו. בינתיים גדלה הקרן. היום כבר מחולקות שמונה מלגות – נוספו חמש מלגות שהקימו משפחות לזכר בני הכיתה, בני זוג או ילדים שנפטרו. וכך נמשכה המסורת.

לפני שנים מספר פניתי לספר השיאים של גינס, סיפרתי על מפגשי הבוגרים שלנו וביקשתי כי נופיע בספר. לצערי, נעניתי בשלילה – הם מתקשים ליצור תנאי תחרות לקבוצות הווטרנים השונות.

מי שניהלו את הפרויקט מטעמנו היו שלושה – דרור אמיתי, שעסק בארגון וזימון המשתתפים ובארגון הטקס; מוטי ירון, שהתעקש להמשיך במסורת בכל מחיר וריכז את הקמת קרן המלגות; ונחום זולוטוב, שהיה המתעד של המפגשים בסרטי הווידאו שלו. ראשון, לפני כשנתיים, נפטר נחום זולוטוב, ובחודשים האחרונים הלכו לעולמם גם דרור ומוטי.

אנו, המעטים שעדיין שורדים, טרם החלטנו כיצד לנהוג. מאוד היינו רוצים שהקרן תתקיים, כי המלגות יחולקו וכי בוגרי שתי הכיתות של מחזור 1944 לא יישכחו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

2 תגובות

  1. במקום להגיד על המתרחש היום מילים קשות אסתפק באמירה של: דור הולך ונעלם
    מקווה שהבנתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך