חלק מתוך האין-סוף

.Problems can not be solved by the same level of thinking that created them

נהוג לשייך את הציטוט הזה לאלברט איינשטיין. האם איינשטיין המציא את המשפט הזה? האם הוא האדם הראשון שחשב מחשבה זו? או שמא ברגע מסוים של הבנה הוא התחבר לממד זה של ידע שחשף עבורו את הדברים? כמה משמעות יש לעובדה שאלברט איינשטיין, האיש, אמר את הדברים? כמה משמעות הייתה לעובדה זו עבורו – מה היה עונה אם היה נשאל?

הסיפור שאנו מספרים, חתום בשם האישי ובשם המשפחה שלנו, יש בו משהו אישי מאוד, רק אנחנו יכולים לספר את הסיפור הזה כך. כשאנו רושמים את הסיפור אנו רושמים מציאות, אחת מתוך אין-סוף. לכן כשנשאלת השאלה: "האם זו האמת? האם אתה יכול לדעת בוודאות שזו האמת?", נפתחת תיבת שיחה והתשובה לא יכולה להיות בוודאות – כן. היכולת שלנו לראות כמה מן האמת מחזיק הסיפור שלנו נקראת אינטליגנציה, משום שאמת זו היא קטנה וזמנית מאוד ביחס לאין-סוף שממנו נוצרה. החלק בתוכנו שיכול לראות מציאות זו הוא החלק הגבוה שבנו שמחובר לאין-סוף שממנו נוצרנו.

לכן הסיפור שאני מספרת הוא סיפור אישי, סיפור סופר-אישי, סיפור חלקי שיכול להעניק לי הרגשה נוראית או סיפור חלקי שיכול להעניק לי הרגשה עילאית. החלק בתוכי שרוצה להזדהות באופן מלא עם הסיפור, שמבקש לטעון שהסיפור שלי הוא המציאות היחידה והבלעדית הקיימת, החלק שמתעקש לכפות את עצמו ואת תפיסתו על המכלול כולו, החותמת האישית שלי שזקוקה לחתום את עצמה על הדברים, שווה צפייה, חקירה, התבוננות.

תרגול פרניאמה, תרגול נשימה, מחבר למרחב הגדול האין-סופי שבתוכו הדברים נרשמים, כל שאיפה וכל נשיפה מביאה איתה מידע מהממד הזה, תהליך "ההקשבה" לנשימה מאפשר את החיבור, בזמן היווצרות החיבור נמחקים גבולות ה"אני", נמחקת בהדרגה החתימה האישית, משמעותה נחלשת, כוחה נחלש, היא הופכת לעוד ציור אחד מני רבים, עוד איור כחלק מאין-סוף איורים נוספים.

החתימה האישית על המציאות האישית ותפיסת המציאות האישית נוצרות כל שנייה, זה חלק בלתי נפרד מהווייתנו. אינני יודעת עד כמה השאיפה למחוק לחלוטין תופעה זו היא ריאלית או נכונה, זה חומר למחשבה בפני עצמו; למעשה, היכולת להתבונן בחתימה זו, לשחק עמה, להתיידד, להכיר, לצחוק, לרשום, למחוק, למלא במשמעות ואז לרוקן, היא יכולת יצירתית ביותר. התשוקה לחלוק חותמת זו עם האחר ודרך כך לתת איזה שהוא תוקף משני להוויה היא תשוקה טבעית המכילה פוטנציאל לעונג, לשפע, להפצת טוב, להפגת הבדידות וליצירת קשר בין בני האדם.

בתום התרגול, בזמן ההרפיה העמוקה, נהוג להנחות: "ועכשיו, לזמן מה, הרשו לעצמכם להיות אף אחד בשום מקום, היו שקטים…"; זו הנחיה עצומה המחברת לאין-סוף שבפנים.