רסיס מעולם אחר

סיפור קצר ואמיתי על מטופל לא שגרתי
גדעון גולדמן
פרופסור גדעון גולדמן

דלת הקליניקה נפתחה בתנופה. קצת הפתיע, בדרך כלל החולה דופק קלות, ומשמקבל את אישור המזכירה הוא פותח בהיסוס מה.

בעוצמה נכנס יהודי חרדי עבדקן, לבוש שחורים וגדל גוף. הוא היה עטוף מעיל ארוך מבריק, חליפה, מקטורן משובח וחולצה לבנה מגוהצת בקפידה. עיניים כחולות מחייכות, כבן ארבעים. "דוקטור, אני רוצה שתעזור לי", אמר בנחישות ובמלוא הנוכחות.

מבלי לחכות לתשובה או לשאלה מצדי הסיר במהירות ובתנועה אחת את כובעו העטוף פרווה ואת כיפתו השחורה, ואז לקח את האצבע שלי, האצבע המורה, והניח את כרית האצבע על עור הקרקפת.

חשתי נגע בעור שנמוש כמו רסיס מתכתי בגודל של 5 מ״מ. לפי התחושה, רובו היה נעוץ מתחת לעור וקצה חד למדי הציץ מעל העור. "איך הגיע הרסיס לשם?", שאלתי, "השתתפת באיזו מלחמה או פעולת איבה?"

"תקשיב טוב טוב, אדון דוקטור," הוא אמר. "ולא רק להקשיב," הוא הוסיף, "גם להאמין." "יצורים ממקום אחר, שאתם קוראים להם חייזרים ואנחנו מכנים אותם סוג של מלאכים, השתילו לי את השבב המתכתי הזה, וככה הם שולטים בי. נותנים פקודות וגורמים לי לעשות עבירות ושטויות."

מתיק עור שחור עם אבזמי זהב וחריטה בעבודת יד של ראשי התיבות של שמו הוא הוציא את הסי-טי שעשה לא מזמן. התבוננתי וקל היה לזהות את הגוף הזר, שהיה ממוקם באופן שטחי בתת-עור מעל עצם הגולגולת. "הרב שיראר המליץ עליך ואמר שתעשה עבודה יסודית בהוצאת השביב כדי להעלים את כל המחשבות והחטאים שהחלקיק הזה גורם לי."

"אדוני הנכבד," פתחתי, "אני יכול לשלוף את הרסיס הזה, אך הוא אינו קשור למוח, למחשבות או להרגשות שלך". "לא, לא", הוא התעקש, "צריך להוריד לפחות 2 ס״מ מכל צד וגם בעומק כדי להיפטר מכוחות השליטה של המתקן הזה… ואשלם לך בעין יפה!"

בחדר ניתוח, לאחר גילוח האזור ורחצה קפדנית, חתכתי את הרקמה סביב הרסיס ואפילו ביצעתי את ההרחבה כפי שביקש הפאציינט. האיש החלים במהירות ולאחר עשרה ימים, כשהוצאתי את התפרים, הוא סיפר לי שלא היה צורך בכדורים נוגדי כאב ושההחלמה הייתה קלה. הוא לחץ את ידי והשאיר לי תשלום.

למחרת, דפיקה עדינה בדלת. פתיחה הססנית, ונכנס העבדקן. נדהמתי והתבלבלתי – הפלסטר שהדבקתי רק אתמול על הצלקת לא היה, וכשביקשתי שיסיר את הכובע והכיפה… לא הייתה שם צלקת.

הייתי נסער. אני רציונליסט כפייתי. כל מי שמנסה לספר לי על נס שקרה לו או על חוויה מיסטית כלשהי זוכה ממני להסבר מדעי פשוט. אך הפעם לא היה לי שום הסבר להעדר הצלקת ולשינוי המדהים בהתנהגותו ובשפת הגוף שלו. אפילו מבטו היה נינוח למדי, וכל האי-שקט והעוררות שהפגין בפגישותינו הקודמות… התפוגגו.

הוא הרגיע אותי. "אני אחיו התאום של נפתלי. דע לך שאחי הוא חולה פסיכוטי קשה שנוטל המון תרופות. לדעתנו אסור היה לנתחו מכיוון שכל שינוי קטן בשגרה שלו יכול להכניסו להתקף פסיכוטי קשה. הקהילה שלנו מאוד כועסת עליך שלא התייעצת עם הרב שלנו. נוסף לכך אני מבקש שתחזיר לי את כל מה ששילם ותכסה בעצמך את עלות חדר הניתוח והמרדים. אני שוקל לפרסם את המקרה בעיתונות."

יישבנו את אי ההבנות, הסברתי שכזה רסיס עלול להזדהם, החזרתי לאח המסור את התשלום שקיבלתי והוא החליט לשכוח מכל האירוע.

המכון הפתולוגי שלח לי מכתב ובו נכתב שיש קושי לזהות את סוג המתכת של הרסיס וצוין שבמיקרוסקופ אלקטרוני מבחינים בתת-חלקיקים מוזרים ולא מזוהים.

היום, חמש שנים לאחר הניתוח, נפתלי הספיק להתחתן ולהוליד תאומים, מרגיש מצוין, אינו נוטל תרופות וכל מחשבותיו הרעות נעלמו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

31 תגובות

  1. מעניין.. ברפואת משפחה מתמודדים לעיתים קרובות עם מצבים דומים בקויו הכללים לסיפור זה.. בהתיעצות קצרה במרפאה הפסיכיאטרית מתבהרת האבחנה..
    ככל שהשנים חולפות מוכנה לקבל – לא נסים ולא חוויות מסטיות- אך כן המצב המאתגר למדי שברפואה אין לנו הסבר רציונלי לכל תחלואה.. יש תהליכים שלא נמצא להם הסבר גם לא בתחום הפסיכיאטריה. ( או אולי יש לומר בעיקר לא בתחום הפסיכיאטריה? )
    בגרתי וגם זקנתי : העיקר.. החולה בריא ( עד ההתקף הבא.. או לא )

  2. את הכל אני יכול להבין , אבל מאיפה הגיע הרסיס הזה ? לא שאלת את אחיו ?

  3. סיפור לא מובן.
    מהיכן הגיע הרסיס….
    האם אין למנותח גליון רפואי שבו אפשר לראות הסטוריה רפואית ומצב בריאותי נוכחי לפני ניתוח?
    האם המנותח לא חותם על הצהרה שהוא מסכים לניתוח?
    באשר לסיום הסיפור שכולל את החזר התשלום:
    אני חושב שהתנהגת מאוד יפה ולפנים משורת הדין בכך שהחזרת את התשלום לאחיו (ואיני יודע לכיסו של מי זה הגיע….).
    כמומלץ של הרב פיראר אני חושב שנהגת בסדר גמור. טוב שם טוב משמן טוב.
    שבי

  4. המסקנה שלי היתה שנחפזתי.
    הרופא הנבון היה קודם מתיעץ עם פסיכיאטר ובהמשך עם הרב שמכירו ואז חושב פעמיים האם לנתח. התוצאה היתה יכולה להתגלגל אחרת

  5. לא תמיד ניתן לדעת איך הגיע הרסיס לגוף. סוף הסיפור היה מוצלח אך מוסר ההשכל שיש להיות יותר זהיר עם מקרים כאלה ובטח להתיעץ לפני ניתוח

  6. המסקנה שלך שונה משלי. לעיתים חולים פסיכיאטרים עלולים להתדרדר אחרי ניתוח. הם הולכים על סף תהום. הייתי חיב להפנותו ליעוץ פסיכיאטרי לשקול יחד את הטיפול. ההחלטה שלי על ניתוח היתה נחפזת

  7. כמובן שלא הכל ידוע ברפואה ולא תמיד יש לנו הסבר רציונאלי להצלחות וכשלונות של טיפול רפואי.
    אצל מטופל כזה התוצאה הייתה יכולה להיות בדיוק הפוכה וכאן מתאימה הבדיחה על החולה שמסתובב שבועות עם אצבע תחובה בפי הטבעת שלו. הוא מסביר לכולם שנכנס לו זבוב לרקטום והוא מנסה להוציא אותו. רופא המשפחה נותן לו תרופות הרגעה. גסטרואנטרולוג אחד מבצע רקטוסקופיה ומוסר שלא מצא זבוב. גסטרואנטרולוג עוד יותר נכבד מבצע קולונוסקופיה וגם הוא אינו מוצא דבר. לבסוף המטופל מגיע לפסיכיאטר שמבטיח לו שיצליח להוציא את הזבוב אך לשם כך דרוש הליך בהרדמה. כשהחולה מתעורר הרופא מבשר לחולה שהצליח להוציא את הזבוב. כשהמטופל חוזר לביקורת לאחר שבוע שוב האצבע נעוצה בפי הטבעת שלו.
    "למה אתה שוב עם האצבע בתחת?" שואל הרופא, "הרי הוצאתי לך את הזבוב"
    "נכון דוקטור" עונה המטופל, "אבל אני חושש שמא ייכנס זבוב אחר ואני חוסם לו את הדרך"
    צריך להיזהר מטיפולים רפואיים בחולים עם בעיות נפשיות רציניות.

  8. במאמר שלך ועוד יותר בתגובות שלך אני חייב להגיד שאתה רופא ועוד יותר בן אדם מיוחד
    תמשיך כך

  9. רופא טוב הוא זה היודע להתיעץ ולהפיק לקחים.
    הצלחה עלולה לבלבל. יומיום צריך להעביר בקרת עצמית.

  10. בפסיכולוגיה אומרים שצריך לעשות בחנה בין המשאלה של המטופל לצרכים שלו. זה מזכיר לי שפעם היו מנהלים "משפטים" במרפאה לבריאות הנפש לטובת חולים פרנואידים. בדרך כלל זה מחזיק לטווח קצר ביותר, אבל מי יודע, החיים מזמנים לנו הפתעות.

  11. אני חושבת שזה הקו התחתון, (אם צריך להיות אחד כזה) אי אפשר להפיק מוסר השכל לכאן או לכאן כי כמו שאמר אלון- לעולם אין לדעת מה היה עשוי להתפתח במסגרת כל בחירה. הדבר העיקרי שהוא מעביר זה העובדה שהמציאות ממציאה לנו סיטואציות יותר מופרכות ומגוחכות מכל סיפור קפקאי.
    ואגב הצילום שלך נראה כמו נסיון פרטי לבדוק שמא יש רסיסים בקרקפת.

  12. להיות ראליסט הוא להאמין בנס.
    מוטו ל"אחים קרמזוב", ספרו של דוסטויבסקי

  13. בכל מקרה ביקשתי מהמכון הפתולוגי את הרסיס ואני שומר אותו למקרה שהפציינט יבקש יום אחד שאשתיל אותו חזרה

  14. המטרה העיקרית בסיפור שמתמחים צעירים ברפואה ילמדו להיות יותר זהירים מכפי שנהגתי כי כמו שהסקת..זה היה יכול להסתיים אחרת

  15. זאב בוא לא נרחיק לכת. גם במקרה שלך הוצא ״גוף זר״ (אבנים מדרכי מרה) והפסקת לסבול.
    תודה רבה על תגובתך

  16. נראה שחלק אינטגרלי מהעבודה כרופא הוא בעצם התמודדות עם אנשים שונים, שחלקם מבינים, וחלקם נסערים ורואים אותך כאויב (כמו האח שבא אליך בדרישה חד משמעית- להחזיר את כל הכסף, או שהמקרה יגיע לעיתונות). האם מתפקידו של הרופא לתווך עם פציינטים לא סימפטיים, או שהוא צריך לבצע רק את הטיפול הרפואי? האם כולם יודעים כיצד להתמודד עם מטופלים כאלה?

  17. הרופא אינו מטפל רק "בפצע" אלא גם מה שסביבו(סביב הפצע יש חולה וסביב החולה יש משפחה)

  18. אהבתיי
    אבל את המאמר הזה הכי הרבה
    יותר קל לקרוא ולהבין
    את המסקנות בכל מקרה כל קורה מסיק לעצמו

    1. היי
      תיקון קטן בבקשה:
      אמונה ברגע שהיא מוכחת מפסיקה להיות אמונה והופכת לאמיתה.

  19. הסיפור – בהצגתו כאמיתי – עורר בי דריכות רבה בעת קריאתו.אני מניחה שגם ללא הצגתו כאמיתי היה מעורר בי דריכות.בכל מקרה – הוא משאיר אותנו עם החידה: מאין הגיע הרסיס.או מזמן לנו התוודעות: מה קורה כשהמציאות פוגשת רציונליסט כפייתי.

  20. אם הייתה השלמת פרטים חסרים התעלומות היו נפתרות. אין פלאות וקסמים. אבל דווקא בתור סיפור, טוב שנותרו סימני שאלה. הם מאפשרים גם לקוראים להתבטא פנימה, הם יכולים לתת לעצמם הסברים על פי תפישתם.

  21. הסנסיי אמר לתלמיד אתה עדיין תלמיד כי אתה מתבונן בעולם רק ״בהגיון״ אתה מפסיד את כל השאר המתבסס על ״אי הגיון״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך