הטענה חוזרת ונשנית בעולם: במהלך מלחמת "חרבות ברזל" ביצעה ישראל פשע נגד האנושות. הטענה הזו מופנית כלפי ישראל בזירות בין-לאומיות שונות, והיא הולכת ותופסת מקום מרכזי בשיח העולמי על המלחמה בעזה.
אולי אין בסיס מספיק לטענה המשפטית החמורה הזאת. אולי המונח "פשע נגד האנושות" אינו המונח הנכון לתיאור פעולותיה של ישראל במלחמה. אבל נדמה לי שאנחנו מחמיצים את השאלה הקשה באמת כאשר אנחנו מתמקדים רק בהגדרה המשפטית.
השאלה שמטרידה אותי היא אחרת: האם אנחנו, במו ידינו, מבצעים פשע נגד האנושיות?
ההבדל בין שתי המילים קטן לכאורה, הבדל של אות אחת, אבל משמעותו גדולה. "פשע נגד האנושות" הוא מושג משפטי והוא מתייחס לאחר. "פשע נגד האנושיות" הוא קודם כול מושג מוסרי והוא מתייחס לעצמנו. הוא נוגע לאופן שבו אנחנו מפעילים כוח, ובעיקר לגבולות שאנחנו מציבים לעצמנו כאשר הכוח נמצא בידינו.
הסרט "נז"א", התגובות החריפות שעורר בעולם והתגובות החריפות לא פחות בישראל, בעיקר כלפי יוצריו, מחזירים את השאלה הזאת אל מרכז הבמה. במקום להתווכח רק עם המסר של הסרט או עם מי שיצר אותו, ראוי לשאול מדוע עצם העלאת הדברים מעוררת אצלנו תגובה כה קשה. האם כל מי שמציג תמונה קשה של התנהלות ישראל במלחמה הוא אויב? האם כל ביקורת על צה"ל היא בגידה? והאם הדרך להתמודד היא "להרוג את השליח", במקום להתמודד עם המסר שהוא מביא?
האסוציאציה שלי לכותרת "פשע נגד האנושיות" לקוחה מספרו של דויד גרוסמן "עיין ערך: אהבה". שם מופיעה התמודדות כואבת עם האחריות המוטלת על מי שנמצא בתוך מערכת של אלימות ורצח. לא רק על הרוצח מוטלת האחריות. גם מי שמאפשר, מי שמשתף פעולה, מי שמתרגל למציאות – כולם נדרשים לשאול את עצמם היכן עובר הגבול שבו חדלים להיות רק צופים מן הצד.
השאלה הזאת חשובה במיוחד כאשר מדובר בצה"ל. במשך שנים טיפחנו, ובצדק, את תפיסת צה"ל כצבא המנסה לשמור על "כבוד האדם" ועל "טוהר הנשק". אלה אינם קישוטים לשוניים במסמך "רוח צה"ל". אלה אמורים להיות גבולות מוסריים להפעלת כוח.
אלא שהאופן שבו הופעל הכוח במלחמה, ובכלל זה השימוש במערכות נשק אוטונומיות ובמערכות איתור מטרות המבוססות על בינה מלאכותית, מעורר שאלות קשות על משמעותם המעשית של אותם ערכים. השאלה איננה רק מה המערכת הטכנולוגית מסוגלת לעשות, אלא מה אנחנו מוכנים לאפשר לה לעשות, ומי נושא באחריות כאשר החלטות הנוגעות לחיי אדם נעשות במידה הולכת וגדלה של אוטומציה, ולעיתים גם באטימות רגשית ובאדישות להשלכות.
הפגיעה באנושיות איננה רק באמצעות מערכות הנשק והטכנולוגיות שבידי צה"ל, היא גם בידי פורעים ומתפרעים אזרחים, יהודים – נערי הגבעות ביהודה ושומרון, צעירים אלימים ברחובות העיר, נציגי ציבור שלוחי-רסן בכנסת ובערוצי תקשורת מסוימים.
וכאן, אולי, נמצאת השאלה המוסרית האמיתית. ערכים מוסריים אינם נבחנים כאשר אין ביניהם לבין האינטרסים שלנו שום התנגשות. איש אינו מתקשה לומר שצריך לכבד את האדם כאשר קל מאוד לעשות זאת. המבחן מתחיל כאשר הערך הזה מתנגש עם הפחד, עם הכעס, עם שנאה, עם תחושת נקם עמוקה ועם הרצון להכריע את האויב. איך שומרים על אנושיות במצבים האלו?
אנחנו דורשים מן העולם להבין את מה שעבר עלינו ב-7 באוקטובר. אנחנו דורשים שיכיר בזכותנו להגן על עצמנו. ובצדק. אבל הזכות להגן על עצמנו אינה הזכות לעשות הכול. היא גם אינה משחררת אותנו מן החובה להיות בני אדם. ואולי זה הדבר שאנחנו צריכים לחשוש ממנו יותר מכל גינוי בין-לאומי: לא מה יכתבו עלינו בעולם, אלא מה יקרה לנו כאן, בתוכנו. מפני שמדינה, חֶברה, יכולה לנצח במלחמה – אבל להפסיד את האנושיות שלה.
האנושיות אינה ערך שהעולם דורש מאיתנו. היא גם אינה המצאה של האו"ם, של בתי הדין הבין-לאומיים או של מבקרי ישראל. היא נמצאת עמוק בתוך המקורות שלנו: "חביב אדם שנברא בצלם", אומר רבי עקיבא במסכת אבות. לא "חביב יהודי", לא "חביב ישראל" – אלא חביב אדם. ברגע שבו אנחנו מפסיקים לראות את האדם שממול כאדם – אנחנו מאבדים משהו מעצמנו.
האנושיות היא הערך שאמור לחייב אותנו עוד לפני המשפט הבין-לאומי ולפני דעת הקהל בעולם. היא מחייבת אותנו משום שאנחנו בני אדם, והיא מחייבת אותנו ביתר שׂאֵת משום שאנחנו יהודים. אם נאבד אותה במלחמה, לא נצטרך את בית הדין בהאג כדי להכריע בשאלה מי אנחנו. אנחנו נדע את התשובה בעצמנו.
3 תגובות
זה לא מעניין את כל אוכלוסיית הקואליציה, וחלק גדול מאוכלוסיית האופוזיציה. וזאת הבעיה.
אני יודע שדברי כאן יזכו לביקורת אפילו קשה- ובכול זאת.
ללא ספק הריגתם של אזרחים חפים מכול פשע בהגדרה ראוי לגינוי ולעיתים לעמידה למשפט על כול משמעויותיהם, אבל אי אפשר לנו לנתק את האירועים מהקונטקסט כפי שכול העולם המערבי עושה ובצביעות ניכרת. ובראשי פרקים:
1.מלחמה בטרור הפועל באופן מכוון מתוכנן מראש מתוך אוכלוסיה אזרחית, ומתועד מראש לרשתות התקשורת העולמית בסיוע אונר"א- השיג את המטרה, במיוחד שצהל לא השכיל להתמודד היטב והכניס עצמו למלכודת הזאת.
2.חברי ממשלת ישראל דרשו בתוקף ובטמטום מוחלט מהצבא, בקולי קולות, כדי לכפר על אזלת ידם – להרוג ולהשמיד, ולאבד,למחוק את הרצועה, וזו התוצאה.
3.יוצרי הסרט לא עשו זאת מתוך הפגנת "רגשות אנושיים" , אלא מישום שמומנו בכסף רב עי ארגונים זרים באופן יזום לממש את המטרה הזו, אילו באמת היו חרדים למצב- היו מפנים את עדויות אנשי המילואים לצהל לקבל תגובה ואימות נתונים מה שלא נעשה הפעם. זכורים ארגונים כמו בצלם, יש גבול, שוברים שתיקה, ודומיהם (שני נכדי ששירתו בעזה במלחמות שונות, עדים כיצד רדפו אחריהם "שוברי השתיקה" ולחצו עליהם לדווח על אירועים כאלה-אף שלא היו- "רצינו לירות בהם..")
סרט זה בדומה לאחרים כמו ג'נין ג'נין פוקסטרוט ודומיהם- זכו כולם בפרסי יוקרה, האם יש ספק מדוע? האם באמת איכפת למעניקי הפרסים המצב האמיתי? האם מישהו מהם ממש נחרד מעוולות דומות שנעשו ועדיין מתרחשות היום במקומות שונים בעולם?
למנוע ספק, מלחמה היא אירוע קשה, במיוחד לאחר טבח 7 אוקטובר. ונכון שכול זה אינו מצדיק רצח סתם כ"תחביב" וכול מי שחווה על בשרו מלחמה- ממש- מבין זאת היטב. אבל גם להציג כאילו תושבי עזה "נכבשו" עי איזה צבא זר החמאס- הם לא בדיוק חפים ממעשי הרצח והאונס שביצעו בחדווה ובגאווה רבה. ועדיין שולחים את ילדיהם לשקם את צבא חמאס מתוך הזדהות מלאה עם האידאולוגיה הרצחנית שלהם. לא, אין בדברים אלה מישום כתב הגנה, אבל בביתנו פנימה לפחות- לא להטיל אות קיין בחיילנו. עוד נכונו לנו מלחמות ואין לבנינו תחליף -אם חפצי חיים אנחנו.
ויש פשעים לאומנים שמתבצעים בשטחים נגד האוכלוסיה ע"י פורעים, וזה אפילו חמור יותר מפשע מלחמה