המטרה: מרחב שבו שפה אינה מחסום

בבלוג הקודם דנתי בשאלה למי שייך המרחב הציבורי ? שאלה משלימה דנה בתפקיד השפה במרחב מקצועי משותף: האם כדי ליצור מרחב מקצועי על כולם לדבר בשפה שכולם מבינים? נבחן שני מקרים שלהערכתי רבים מהקוראים חוו.

המקרה הראשון התרחש בחברת הייטק. קבוצת עובדים שעלו מברית המועצות לשעבר משוחחים ביניהם ברוסית במסדרון. שיחתם מתמקדת בבעיה שהתגלתה במוצר הדגל של החברה ונידונה בישיבה שהסתיימה זה עתה. עובר לידם עובד נוסף, שאינו דובר רוסית. כמומחה בתחום העובד נכח בישיבה ומומחיותו וניסיונו עשויים לתרום לפתרון הבעיה. היות שאינו מבין את תוכן השיחה המתנהלת ברוסית, הוא אינו יכול להצטרף אליה ולתרום לדיון. לכן, אף שלכאורה הם שוחחו בשפת האם שלהם בינם לבין עצמם, עבודתם המקצועית נפגעה ולחברה נגרם נזק משמעותי.

באופן כללי, מעבר לתחושת אי-נוחות של מי שאינו מבין את השפה, מדובר באפשרות ממשית שידע, רעיונות ותרומה מקצועית יישארו בתוך קבוצה מסוימת משום שהשיחה מתנהלת בשפה שאחרים אינם מבינים.

המקרה השני, שהתרחש בבית חולים, מחדד את הסוגיה עוד יותר. קבוצת רופאים דוברי ערבית משוחחים ביניהם בערבית במהלך העבודה ודנים באבחנה אפשרית ובטיפול מתאים. רופאה או אח שאינם דוברי ערבית הנמצאים לידם אינם מבינים את השיחה. בו בזמן, ייתכן שיש להם מידע נוסף על המטופל; ייתכן שהם הבחינו בתסמין מסוים; ייתכן שיש להם ניסיון שיכול לשנות את ההחלטה המקצועית. היות שהשיחה המקצועית אינה מובנת להם, הם אינם יכולים להצטרף אליה, להשתתף בה ולתרום ממומחיותם לדיון.

מצב נוסף הוא כאשר אנשי הצוות משוחחים ביניהם ליד מיטה של מטופלת בשפה שהיא אינה מבינה, ומניחים הנחה מוטעית על מצבה הבריאותי. המטופלת או מי שמלווה אותה אינם יכולים לתקן את הצוות.

בשני המקרים הבעיה אינה השפה הערבית או הרוסית. מעבר לתחושת האי-נוחות, הבעיה היא תקשורת מקצועית שאינה נגישה למי שיכול לתרום לדיון או לקבל החלטה, עובדה שעלולה לפגוע במקצועיות העבודה ולגרום להפסד כספי או לתוצאה לא רצויה אחרת.

משני מקרים אלה, השכיחים במדינת ישראל, ניתן לגזור כלל פשוט לגבי שיח במקומות עבודה – בין שמדובר בחברת היי-טק, בבית חולים או בחנות בקניון: בשיחה מקצועית יש לדאוג שהתקשורת המקצועית תהיה נגישה לכול – כלומר בעברית, גם אם המשוחחים כולם דוברים שפה זרה אחרת. מובן ששיחה פרטית במסדרון או בחדר האוכל היא עניין אחר.

האתגר הוא ליצור מרחב שבו שפה אינה הופכת למחסום בפני השתתפות, שיתוף ידע, מקצועיות ותחושת שייכות. להערכתי, כלל פשוט זה עשוי לשנות את האווירה במקומות עבודה רבים במדינת ישראל.

בהקשר זה אציין כי גדעון שניר הגיב לטורי הקודם במסר דומה. הוא הדגיש כי "העברית צריכה להיות לימוד חובה גם במגזר הערבי כפי שלומדים היהודים, וכול עולה חדש המגיע לארץ… ובמקביל מומלץ מאד ללמוד ערבית גם בבתי הספר היהודים, אבל אין בכך כדי לשנות את שפת הלאום הרישמית המחייבת". אני מסכימה עם הצעה זו, שתיטיב עם כל החברה הישראלית.