מחלת התקווה

בחודשים האחרונים לקתה האוכלוסייה החילונית והליברלית בישראל במחלה חשוכת מרפא שמכה ונעלמת לכל אורך ההיסטוריה האנושית: התקווה. הסקרים מספיקים על מנת להותיר גחלת של ביטחון שייתכן שאוכלוסייה זו תתעורר מהסיוט שבו היא חיה כמעט ארבע שנים. הסקרים, והתקווה, מובילים אצל רבים מאיתנו לאמונה זהירה שמאות אלפי ישראלים שבנובמבר 2022 יצאו להצביע למדינה שמרנית, דתית ולאומנית יותר שינו את דעתם וכעת יסייעו לנו להפיל את הממשלה שהביאה עלינו (לא לבדה, כמובן) את אחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה הקצרה של ישראל. לכל משמרי התקווה צפויה מכה איומה בבחירות, אם וכאשר יתקיימו. זה מעט מוזר, אבל סביר להניח שהסקרים המוצגים בערוצי הטלוויזיה הפרטיים של נתניהו מבטאים טוב יותר את "רצון העם" ואת שעומד להתרחש בסוף אוקטובר. ולמען האמת, לא משנה מה בדיוק יהיו תוצאות הבחירות הסופיות, שכן מי שיקים את ממשלת ישראל השלושים ושמונה במספר יהיה, סביר להניח, בנימין נתניהו. שום דבר לא ישנה את דעתם של המצביעים לו או התומכים בו. המשפט המדויק היחיד שפלט דונלד טראמפ מאז שהצטרף לפוליטיקה האמריקנית – "אני יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית ולירות במישהו ועדיין לא אפסיד אף קול, אוקיי?" – מתמצת את הלך הרוח. השאלה האמיתית שנותרה היא האם תהיה זו ממשלה רחבה ללא גורמים קיצוניים או ממשלת ימין מצומצמת, משיחית, פשיסטית וחרדית שתשיג מעט מאוד אך תשמר את כוחו של נתניהו. במילים אחרות, אין באמת שאלה.

אחת מהסיסמאות ששני הצדדים ימשיכו לקדם עד יום הבחירות תכלול את המונח "אחדות". אחדות אכן קיימת במקרי קיצון ובבידוד מהמציאות הישראלית. ניסיוני האישי הוכיח לי שבזמן שירות המילואים המבודד קל הרבה יותר להתעלם מהשונה ולהתרכז בדומה. ניסיוני הוכיח לי גם שסיוע מישראלים ולישראלים בעת משבר או בעיה בישראל או מחוצה לה נראה לכולנו טבעי ללא קשר לעמדה פוליטית או חברתית. רובנו גם נתאחד אל מול גילויי צביעות בין-לאומית בלתי נתפסת או אנטישמיות של ממש שרק המתינו לשעת כושר להתפרץ ללא קשר למציאות הנוכחית. וכל זה נחמד. אבל כבר כשהתחילו לזרום תמונות ראשונות מהזוועות בעוטף עזה רבים מדי שמחו לאידם של תושבי הקיבוצים שמשלמים ביוקר על "שמאלנותם". רבים מדי מאיתנו מבטלים פגיעה ביהודים ביהודה ושומרון מכיוון ש-"המתנחלים הללו בחרו לגור שם" באופן בלתי חוקי ולכן הם אשמים בגורלם. רבים התאכזבו כשדמות פוליטית מסוימת שרדה את התהפכות רכבה – דמות שלא ביכתה, בלשון המעטה, את רציחתו של ראש ממשלה. כשברגע האמת עולות השאלות המהותיות – הפרדת רשויות, כוחו של בית המשפט העליון וציות לו, דת ומדינה, שירות בצה"ל, אפליה עדתית, מרכז ופריפריה ורבות אחרות – שם גם נחזה בריסוקה של האחדות עד גילויי אלימות. הדבר שווה ערך לאמירה המטופשת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שעל פיה "רוב האנשים בשני הצדדים רוצים שקט, שלום ולחיות את חייהם". אבל מה על הגדרת ישראל כמדינת היהודים? מה על גורלם של ירושלים והר הבית? מה עם ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון? מה על מעמדו של האסלאם במדינת היהודים? מה עם "בעיית הפליטים"? לנוכח שאלות אלה ורבות ופשוטות מהן יעדיפו רבים הרבה יותר בשני הצדדים דווקא את רעש התותחים ואת מותם האכזרי של אויביהם. אין צורך בידע היסטורי נרחב על מנת להבין שאחדות היא זמנית, פריכה ומלאכותית לגמרי. וזה לא "ישראלי". זה פשוט אנושי.

אזי, אם אין טעם לתקווה פוליטית ובוודאי שלא לאחדות, אז מה כן? הרי לא תהיה גלות המונית, פשוט מכיוון שרובם המכריע של האנשים אינם רופאים ופשוט לא יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת. אבל בהתחשב בכך שהדמוגרפיה, התעוררותה הבין-לאומית של הלאומנות והשפעות גחמותיו של אדם אחד שלו אחיזה כמעט מוחלטת במיליוני ישראלים, מובילות את ישראל ליעד ברור, אולי כדאי שהמיעוט הגדול החילוני-ליברלי יפסיק להיתלות בקבוצה של "מנהיגים" מטעם עצמם ויתחיל לדאוג לעצמו. צד אחד החליט באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת שרצח ואלימות פוליטיים הם לגיטימיים, ומאז אנו יושבים כפופים ומבוהלים ומקווים שברגע האמת ראשי מערכת הביטחון והמשטרה יצייתו לקבוצה קטנטנה של א.נשים בגלימות ויגנו עלינו משל היינו נערי גבעות ביהודה ושומרון. אם החלטנו להאמין לאידיאל המדומיין שעל פיו "הדמוקרטיה לא מסתיימת לאחר הבחירות", אז אולי, באופן מעט אירוני, כדאי שנתחיל להתארגן על מנת לעמוד על שלנו. וכיצד עלינו לעשות זאת? אין לי מושג. בעברי חליתי בתקווה וכעת הנני מחוסן.