נטישת המדינה בעת שלטון "ימין על מלא"

מאז מהפכת חומייני ב-1979 עזבו את איראן או ברחו ממנה בדרכים שונות, על פי הערכות שפורסמו בתקשורת הבין-לאומית בשנות השמונים של המאה הקודמת, כ-3 עד 4 מיליון בני אדם. עם הנוטשים את איראן נמנו בעיקר אזרחים שנכללו שם במאיון העליון. רובם ככולם חילונים, בעלי עסקים, תעשיינים, אקדמאים, סופרים ואמנים, מהנדסים, סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים. רבים מאוד מהם היו מקרב הפקידות הבכירה של ממשלות השאה. רבים מאוד מיהודי איראן הצטרפו לגל העוזבים. היו מהם מי שעלו לישראל אולם רבים היגרו לארצות הברית וכיום מהווים חלק נכבד מהקהילה האיראנית שם.

נטישה זו הסיגה את איראן שנים רבות לאחור מבחינות רבות, למשל ירידה דרסטית ברמת החיים הממוצעת של אזרחי איראן וכן שקיעה של החקלאות וייצור המזון בכלל. נהרסו מפעלי אספקת המים אפילו למגזר האזרחי העירוני. נסיגה לאחור של המגזרים החילונים המתקדמים באוכלוסייה והקצנה שיעית כלפי חלק נכבד מהאוכלוסייה שאינו שיעי. גם נצפתה פגיעה חמורה בנשים בכל שכבות החברה האיראנית. לתהליכים אלה הייתה ויש עדיין השפעה קריטית על אורח החיים באיראן ועל הפוליטיקה הפנימית והחיצונית שלה.

בעיתון "ידיעות אחרונות" התפרסם (5.8.2026, עמוד 3) נתון שהיכה בי מכה רצינית ביותר. נכתב שם שבשלוש השנים האחרונות עזבו את ישראל כ-250,000 (כן, רבע מיליון) אזרחים שהשתייכו לחוגים המסודרים בחברה הישראלית. רובם של יורדים אלה נמנים עם המאיון העליון של החברה הישראלית. הם הועסקו במשרות בכירות, הרוויחו הרבה, שילמו מיסים למדינה כחוק ורובם שירתו במילואים לאחרונה או במשך שנים רבות בעבר. עם היורדים הללו נמנו כ-550 רופאים, ביניהם הבכירים ביותר, עשרות אלפי מהנדסים, מדענים ואקדמאים בדרגות שונות. רובם ככולם נקלטו בחו"ל במקצועותיהם. רבים מהם, כאשר נשאלו לסיבות עזיבתם את ישראל, ציינו בערך את אותן הסיבות: שינוי השלטון בישראל, הפגיעה בדמוקרטיה, ממשלת חסרי אונים שאינה מתפקדת כהלכה, נטילת כספים מאוצר המדינה והעברתם למגזרים דתיים שאינם תורמים בעצמם למדינה וכמובן ההתחמקות של מגזרים אלה משירות צבאי או אזרחי.

מעריכים שבאיראן מתגוררים כיום כ-90 מיליון בני אדם – בערך פי תשעה ממספר תושבי ישראל. בהשוואה עם איראן הרי זה כאילו נטשו את ישראל מעל ל-2 מיליון תושבים במשך כשלוש שנים. לעומת זאת, את איראן עזבו במשך כ-40 שנים כ-4 מיליון תושבים. מהשוואה זו עולה שאלה: מה יקרה בישראל אם הביביוקרטיה הנוכחית תמשיך להתקיים כאן עוד ארבע שנים? האם אנו צפויים להפסיד עוד כ-360,000 מאזרחינו התורמים? מחשבה זו בלבד מחרידה ומצביעה על סכנה קיומית למדינת ישראל, ללא ספק יותר מאשר התנכלויות החמאס והחיזבאללה גם יחד.

אנו עומדים עתה פחות משלושה חודשים לפני בחירות. גורמי התקשורת הכתובה והמשודרת מקשקשים ללא גבולות. בתי היוצר של תעמולת מפלגות מסוימות יוצרים כאוס נורא בקרב הציבור. השאלה היא איך מתגברים על הכאוס הזה ומרגיעים את הזירה הציבורית, על מנת שנוכל לקיים כאן בחירות אמת באווירה רגועה, מתוך גישה ציבורית-דמוקרטית צופה פני עתיד.