אנו חיים בעידן שבו תרבות הדיון גוססת, ואת מקומה תופסת תופעה מסוכנת הרבה יותר: תרבות הפוזיציה. איבדנו את היכולת להקשיב לגופו של עניין, לנתח סיטואציה בעיניים אובייקטיביות או לגלות חמלה כלפי מי שלא חושב כמונו. כולם מתבצרים בשוחות הווירטואליות והפיזיות שלהם, חמושים בדעות קדומות, ויורים סיסמאות ללא הבחנה לכל עבר.
דוגמה כואבת לכך התרחשה לאחרונה, עם מותה הטראגי של סאני שאטל ז״ל, בלוגרית ורוכבת אופנוע אהובה. בשל היותה דמות מוכרת בקהילה, הרשתות החברתיות הוצפו מייד בפוסטים ובתגובות. אך במקום שהשיח יתמקד באובדן או בדרכים למנוע את האסון הבא, המרחב הווירטואלי התפצל מייד לשני מחנות חסרי פשרות. מצד אחד, נהגי המכוניות מיהרו לטעון שאופנועים הם כלי משחית, שהרוכבים הם מטורפים ושיש להוציא את הכלים הדו-גלגליים מחוץ לחוק. מנגד, התייצבו רוכבי האופנועים והאשימו את נהגי המכוניות שעיניהם דבוקות למסך הסלולר.
שני המחנות צעקו את הפוזיציה שלהם, אך איש מהם לא עצר לרגע לבחון את המקרה הספציפי. האמת המצערת היא שסאני לא השתוללה, והנהגת שמעורבת בתאונה לא הייתה בטלפון. זו הייתה פשוט טעות אנוש, תאונה טראגית שהסתיימה במוות. אבל העובדות כבר מזמן לא מעניינות איש כשיש הזדמנות לצעוק את צדקת הדרך.
האטימות הזו לא נשארת רק בטוקבקים. היא מחלחלת גם לתקשורת הממוסדת. לפני כשבוע האזנתי לריאיון ברדיו עם עיתונאי הרכב אביעד אברהמי, שעסק בנתיב התחבורה הציבורית החדש בנתיבי איילון. הנתיב הזה, התחום בעמודי פלסטיק לכל אורכו, הפך למלכודת מוות של ממש עבור רוכבי הדו-גלגלי. הוא מבטל לחלוטין את השוליים בנתיב השמאלי, ומאלץ את הנהגים בכלל ואת הרוכבים בפרט לסטות ימינה בנתיב ולתוך התנועה. עמודי הפלסטיק הללו מקובעים לכביש באמצעות "פדיסטל" מוגבה; מספיק שגלגל קדמי של אופנוע ישפשף קלות את בסיס העמוד, והרוכב יאבד שליטה ויוטח אל הכביש המהיר. לא מדובר בדיון תיאורטי – הנתיב הזה כבר גבה קורבנות בנפש.
אך כיצד בחרה להגיב המראיינת, נהגת מכונית בעצמה? במקום להזדעזע מסכנת החיים שמקורה ברגולציה לא מתאימה, היא תקפה מתוך הפוזיציה שלה: "אבל כל הרוכבים משתוללים", טענה בהכללה גסה, והוסיפה שאופנוע הוא כלי מסוכן שיש לאסור את השימוש בו. אין שום קשר בין הטענה הזו לבין הדיון על תשתית לקויה ומסוכנת. גם אם נניח שהיא צודקת, והיא לא, האם לרוכבים שמשתוללים מגיע גזר דין מוות ללא משפט? וחשוב מכך – האם לרוכב זהיר, שסטה בסנטימטר אחד בגלל רוח צד, מגיע להיהרג? הרי שוליים הם אביזר בטיחות בסיסי, חלק מתשתית ראויה ומצילת חיים. מדוע לבטל אותם רק בשם הפוזיציה של "תחבורה ציבורית בכל מחיר"?
כאשר בוחנים את השיח התעבורתי הזה, קשה שלא לראות את ההשתקפות המוחלטת שלו בזירה הפוליטית שלנו. גם שם כולם מחזיקים בפוזיציה של "הצודקים תמיד". יש אפס הקשבה, אפס רצון להבין, שלא לדבר על קבלת קיומן של דעות אחרות. מחנה "רק לא ביבי" ניצב מול מחנה "ביבי המלך"; מחנה "השינוי" מול "הימין על מלא". אם אתה משתייך למחנה שלי – אתה צדיק הדור; אם אתה בצד השני – אתה האויב, ואתה טועה מהיסוד.
השיח הזה הגיע לממדים כה מעוותים, עד שאנשים אפילו לא יודעים על מה הם נלחמים. מחנה אחד תובע ועדת חקירה ממלכתית מבלי לרדת לסוף משמעותה, והשני מתנגד לה בנחרצות מאותה סיבה בדיוק. אלה דורשים "רפורמה משפטית" ואלה זועקים נגד "הפיכה משפטית". הרי לכל בר דעת ברור שמערכת המשפט דורשת תיקונים ועדכונים, אך בד בבד אסור להחריב אותה לחלוטין או לפגוע בעצמאותה. האמצע ההגיוני קיים, אבל הפוזיציה אוסרת עלינו לבקר בו, או אפילו לדון בו.
הגענו לאבסורד שבו אפילו מושגי יסוד וסמלים לאומיים הופקעו לטובת המלחמה המחנאית. במדינה שבה כל המפלגות אמורות לפעול על פי כללי המשחק הדמוקרטי, מפלגה אחת ניכסה לעצמה את השם "הדמוקרטים", והפכה את עצם התמיכה בדמוקרטיה לאמירה פוליטית-מחנאית. מפלגה אחרת בחרה בעבר בשם "כחול לבן", והפכה את צבעי הדגל לכלי ניגוח פוליטי.
אז מה בעצם קרה לנו? אולי זו המלחמה הארוכה, הטראומה הקולקטיבית והשכול ששחקו את העצבים ורמסו את תרבות הדיון. אולי אלו כוחות מתוחכמים וגדולים מאיתנו – אלגוריתמים של רשתות חברתיות ופוליטיקאים ציניים – שמהנדסים את התודעה שלנו כדי שנפסיק לחפש את האמת ונתחיל לשנוא זה את זה. הביקורת הזו אינה מופנית כלפי צד כזה או אחר של המפה הפוליטית; היא מופנית לכולנו. אם לא נשכיל לצאת מהשוחות, להניח את הפוזיציה בצד ולהתחיל להקשיב באמת – ייתכן שלא יישאר כאן על מה להתווכח.
זו הפוזיציה שלי, מוזמנים להתווכח.






6 תגובות
לערן יורן – נפוזיציה והתיאור שלך נכונים מאד לצערי. אין זה חדש – צמיד היו אצלנו מחנות, החל בצדוקים ובפרושים בזמן בית שני, עבור לחסידים והמתנגדים, מכאן ל"השומר" מול "ניל"י", אחר כך ההגנה מול אצ"ל, ההמשך – מפא"י מול "חירות" וכך זה ממשיך עד היום ימין מלא מול שמאל ושינוי. אינני נכנס לנושאי התחבורה אך בהחלט שומע על המטורפים על האופנועים מול הנהגים הבלתי זהירים. אלה גם אלה צודקים באופן פרטי אך לא באופן כוללני. אנו יכולים ללמוד לחיות אלה עם אלה בלי להסכים לדיעותיהם כמו שמעולם לא הסכמנו על דרך אחת ומבחינה פוליטית – העובדה שאין לנו חוקה מדברת בעד עצמה.
ככל שאין לך ביסוס, וככל שאתה יודע שאתה לא מדבר אמת, וככל שאינך יודע במה מדובר,
וככל שאתה סובל מרכד נחיתות, כך תרים יותר את קולך
מדינת עולם שלישי
כי ככה חונכנו
או בעצם לא חונכנו
פעם לגלגנו על מה שקרה בארצות אחרות.
כעת אנחנו עוד מעט ב"פסגה"
הרוב נאחזים בסיסמאות כי אין להם כושר ניתוח ואין להם דיעה עצמאית