המושג חוסן (Resilience) זכה בעשורים האחרונים למעמד כמעט מיתולוגי. מדינות, ארגונים וחבָרות נוהגים לייחס לעצמם חוסן כביטוי ליכולת "לעמוד בלחץ", "לספוג מכה" או פשוט "להמשיך לתפקד", אלא שעל פי הגדרה מחמירה יותר, חוסן אינו מתמצה בהישרדות בלבד. חוסן אמיתי הוא יכולתה של מערכת להתמודד באופן אדקווטי עם משבר חריף, להגיב בהתאמה, לשמר רציפות תפקודית – ולצאת מן המשבר כשהיא מחוזקת. לא מדובר רק בשיבה לנקודת המוצא, אלא בתהליך של למידה, תיקון והשתנות. התיאור המטאפורי המקובל הוא של עץ המסוגל להתכופף בסערה זועפת מבלי להישבר – אך מסוגל, עם שוך הסערה, לחזור ולהזדקף מחדש, מחוּזק עוד יותר משהיה.
מאז תחילת המאה ה-21 חווה העולם המערבי שישה משברים חריפים, כולם בעלי השפעה גלובאלית רחבה ביותר: אסון 9/11 ב-2001 היה אירוע ביטחוני-תודעתי, שהתרחש אומנם בארה"ב, אך השפעתו הגלובאלית הייתה עצומה: יצירת נורמליזציה של מדיניות חירום ולגיטימציה למעקב וחדירה לפרטיות, תוך מתן קדימות לביטחון על פני חירויות. אסון התאומים הוליד חוסר יציבות אזורי מתמשך במזה"ת.
המשבר הכלכלי של 2008 העמיק את אי-השוויון, שחק את האמון במוסדות והוביל לעליית הפופוליזם ולשינוי ביחסי מדינה–שוק.
גלי ההגירה לאירופה, במיוחד בשנים 2011–2018, יצרו קיטוב זהותי, חיזקו את הימין הלאומי, עוררו משבר חריף ברב־תרבותיות והובילו למדיניות (לעיתים קיצונית) של ריסון הגירה.
מגפת הקורונה (2020–2022) הייתה משבר גלובאלי, בריאותי-שלטוני, שהאצה תהליכי דיגיטציה, אך גם העניקה לגיטימציה להתערבות שלטונית עמוקה שסדקה את אמון הציבור בגופי הממשל.
במקביל, התחזקות הבינה המלאכותית והרשתות החברתיות, במיוחד מאז 2022 עם הופעת מודלי Big Data והשלכות-GenAI, פגעה ביכולת להבחין בין אמת לשקר וערערה על סמכות הידע של מומחים ומוסדות; היא הובילה לרידוד קשרים בין-אישיים ולהגברת קיטובים פוליטיים וחברתיים.
נסיגת הדמוקרטיה ועליית משטרים היברידיים ואוטוריטריים במדינות מערביות, בעיקר בשני העשורים האחרונים, פגעו בעצמאותן של מערכות המשפט, התקשורת והאקדמיה, העמיקו את הפוליטיזציה במוסדות והחלישו את הערכים הליברליים.
בחינת כלל המשברים הגלובאליים הללו חושפת תבנית עקבית: משברים חריפים רב־ממדיים וחוצי גבולות אינם פוגעים רק בכלכלה או בביטחון, אלא הם מכרסמים בזהות, באמון ובמרקם החברתי עצמו. גם אם הרציפות התפקודית נמשכת – ברוב המקרים איננו רואים חזרה למקום מחוזק ומשופר יותר. נהפוך הוא – תהליכי השינוי וקריסת המשטרים אינם קורים בהפיכה פתאומית ואלימה, אלא בשחיקה איטית של מוסדות, נורמות והסכמות בסיסיות.
ישראל איננה צופה מן הצד בתהליכים אלה; היא חווה את המשברים הללו כמאיץ-טוּרבּוֹ. מדינה שנולדה למציאות של איום ביטחוני מַתמיד, ופיתחה חוסן מרשים וייחודי ברמת התגובה המהירה, הגיוס החברתי ואתוס ההקרבה – מוצאת עצמה כעת בהידרדרות מהירה בכל היבטי המשברים הגלובאליים, עד כדי איום מיידי על זהותה כמדינה דמוקרטית, מערבית, ליברלית.
כאן מתחדדת ההבחנה בין חוסן הישרדותי לבין חוסן תגובתי: העץ הצליח להתכופף ולעמוד בסערה, אך האם יצליח לחזור ולהזדקף מחדש? ישראל שרדה את מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, את איום חיזבאללה בצפון, את איום החות'ים בדרום ואת האיום האיראני – ויצאה מהם "בשלום", במונחים של שרידות פיזית. אך במקביל, ישראל סובלת כבר למעלה משלוש שנים מקיטוב פנימי עמוק, ממשבר אמון חריף בין הציבור לשלטון, ומתמודדת עם ערעור על הלגיטימציה של מוסדות המדינה.
זוהי נקודת מבחן קריטית: ישראל הפגינה תגובה כוחנית, עליונות טכנולוגית ומשילוּת אוטוקראטית לצד התגייסות חסרת תקדים של חלקים מסוימים בחברה האזרחית – ואלה הבטיחו את שרידותה של המדינה, אך אין בהן כדי להבטיח ביטחון לעתיד.
חוסן תגובתי אמיתי נבחן בשאלות פחות נוחות: האם מתקיימת רציפות תפקודית מוסדית, או שמא גופים אזרחיים נאלצים למלא את מקום הגופים הממשלתיים? האם מתקיים אמון הדדי מינימלי בין חלקי החברה, או שמדובר בעוינות הולכת ומצטברת? האם המערכת מסוגלת ללמוד מהשגיאות, לקחת עליהן אחריות ולתקנן – או שמא המערכת מקשיחה עמדות ומדחיקה כישלונות?
המשבר הגלובאלי מלמד כי מערכות שאינן יודעות לבלום בזמן – משלמות אחר כך מחיר כבד. בארה״ב, באירופה, ובהונגריה או בפולין, הפגיעה בדמוקרטיה החלה כתגובה "יעילה" למשבר. גם בישראל הסכנה אינה קריסה מיידית, אלא הפיכת נורמות החירום למצב קבע.
חוסן איננו חיסון מפני ביקורת, אלא להפך: הוא תלוי ביכולת לשאת ביקורת מבלי להתפרק, והוא מחייב מערכות של בלמים ואיזונים לא כעול, אלא כמנגנון הגנה חיוני. יתרה מזו, חשוב להבחין בין חוסן מתוכנן המונע על ידי המדינה לבין חוסן נלמד, המבוסס על קהילה, אמון, לכידות וזיכרון/אֶתוס לאומי. תכונות מרכזיות כמו שיתוף פעולה אופקי, התנדבות וארגון עצמי אוטונומי של החברה האזרחית משמשות כאינדיקטורים מרכזיים ליכולת החברה לתפקד באופן עצמאי בזמני איום קיומי.
השאלה הגדולה הניצבת כעת לפתחה של ישראל איננה רק כיצד לשרוד את המשבר, אלא האם תדע לצאת ממנו מחוזקת באמת: עם חוזה אזרחי מחודש ומוסדות אמינים יותר, מתוך הבנה שחוסן איננו קשיחות – אלא גמישות אחראית.
בעולם שבו משברים הם המצב החדש, השאלה איננה אם יגיע המשבר הבא, אלא האם כאשר יגיע – תהיה כאן מערכת שהשכילה ללמוד מן המשבר הקודם, להשתנות ולהשתפר.
21 תגובות
להזדקף בטח שלא
החלק העקום ישאר עקום
אבל אולי אולי מכאן והלאה יצמח ישר
לד"ר ראובן גל
תודה על אחד ממאמריך הטובים ביותר. המאמר מסכם בקצרה את הבעיות שעולמנו נתון בהן. לצערי (וכנראה גם לצער רבים אחרים) המשטר בישראל התעוות לחלוטין. אמנם השלטון הנוכחי נבחר בבחירות כחוק אבל רק בשל "מחלה אוטואימונית" של הדמוקרטיה שלנו. אני רק מקווה שבבחירות הבאות הציבור בישראל יתעשת וישלח את אורבן הישראלי הביתה ביחד עם ממשלת ה"סטרוקים" שהוא הקים.
תודה, יצחק, על תגובתך האדיבה. אני תמים דעה איתך לחלוטין בתקווה ל'הזדקפות מחדש' אחרי הבחירות הבאות.
הפקת לקחים ויישומם ממש לא קיים בתרבות שלנו ולכן אנחנו צפויים להתכופף שוב ושוב
ראובן ידידי, מאמר מעולה, בעיקר בזכות מבט-העל שהשכלת להגיש על מצבנו. עברו 30 שנה (!) מאז שוחחנו על כך (אז ברמה התיאורטית..) בפני נציגים מחו"ל בסמינר "היערכות לאסונות" שניהלתי בשיתוף עם משרד החוץ… הרבה תודה לך!
שלום ידיד ראובן גל. אכן תאור מצב נכון. איום קים / עתידי ומענה נדרש לאוכלוסיה שלנו בישראל. לי יש ציור בעייתי עם התפתחות העולם החרדי שאינ משתתף בחבילה העודה למען המדינה. הם גדלים באחוזים כמעט באחוז כל שנה. לא נוכל לשאת אותם לעד על גבינו. אתה מכיר מצוין המצב עימם. הם סיכון לקיום נכון. צעירים יעזבו במספרים עולים משנה לשנה. כיצד מביאים אותם להשתתף עימנו במדינה …
חטפנו מכה, אבל ההיסטורה של העם היהודי מוכיחה כי אנחנו מתאוששים אפילו אחרי שואה
הבעיה היא שהעץ רקוב מבפנים.
בגלל מחלישים כמו המאמר הזה, ערב חג העצמאות.
חיטוט בפצע לא מרפא – אלא אנטיביוטיקה.
הוספת "תולעים" לא תחזק את העץ אלא תחליש את הליבה ותקריס אותו.
במקום מאמרים כאלה המצפים להחלפת משטר, צריך להציע חלופות: ובהשאלה מעולם הגננות שבו עוסק המאמר- צריך להציב לעץ הנוטה "סמוכות" חיצוניות עד שיתאושש. לחזק את המעטפת עד שהליבה תתאושש.
זה מה שקורה לנו בינתיים. עם ישראל חי וחזק. הקהילה מגוונת מספיק כדי למצוא פתרונות מגוונים לכל בעיה, בהתארגנות אזרחית.
כל אירוע כזה עוזר לנו לקפוץ קדימה למקום טוב יותר (ולא לאחור, כמו שהמושג Resilience טוען).
חג עצמאות שמח.
עם ישראל חי טוב, ויחיה כך עוד שנים רבות.
והכל בזכות ובעזרת ה' שמצטרף למעשים טובים של אנשים טובים.
אלמוג יקירי,
אחד משנינו הוא כנראה עיוור. יתכן וזה אני. אבל אנא, השכילני אתה:
קרא שוב את המאמר ותצביע לי בדיוק איפה הוא "מחליש"? איפה יש בו "תולעים" (מומצאים על ידִי, לכאורה)? איפה מוזכרת בו קריאה "להחלפת משטר"? איפה יש רמז לכך ש"העץ רקוב מבפנים"?
אני מפציר בך לקרוא את המאמר שוב, בעיון, מבלי לאמץ מראש עמדה 'אנטית'. נסה לדמיין שגם אני מאמין, כמוך, ש"עם ישראל חי" וכו'. ואחרי שתעשה זאת — אתה מוזמן שוב להגיב. אולי הפעם ממקום אחר.
שלך,
ראובן.
ד"ר גל, בוקר טוב.
בקריאה חוזרת של תגובתי, אכן התנסחתי מעט בקיצוניות, אך לא השבתי רק לטיעוניך במאמר אלא גם למגיבים לו.
להבנתי, רוח המאמר שלך היא שהעץ שלנו חזק מבחוץ (תגובה צבאית לאיומים, התגייסות חסרת תקדים במצבי חירום) וחלש מבפנים (איום על הזהות, קיטוב פנימי עמוק, עוינות מצטברת בין חלקי החברה, חוסר אמון במוסדות) וכי הסכנה היא קריסה מתמשכת אם נהפוך את החירום למצב קבוע.
ומיד החרו-החזיקו אחריך וטענו כי לא נוכל להזדקף, כי הבעיה היא בממשלה, וכמובן על השתמטו חרדים.
כל אלה יחד, בצירוף האמונה העמוקה שלי כי עם ישראל כבר זקוף, קם כלביא ושואג כארי ומתווה דרך לכל העולם, ובז לציניים ולמזלזלים בו.
ובוודאי ידועות לך שתי הקריאות האפשריות בפסוק "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".
קראתי על אודותיך, ואתה אכן עטור מעשים טובים וראוי לכל שבח, דורש טוב לעמו ורצוי לאחיו.
ובכל זאת חשתי כי הטענות שלך והשאלות בסוף המאמר מסייעות דווקא למחלישים ולא מציגות תוכנית חיזוק.
אין לי כוונה לפגוע פגיעה אישית או ללעוג לך, אלא להציע, כבקשתך, ביקורת כדי להתחזק.
בברכת חג עצמאות שמח, תקומה וזקיפות קומה
אלמוג יקר,
עם ביקורת המנוסחת כך — אכן אפשרי יותר לקבל, לדון, להגיע לתובנות.
מסקנה (פרקטית): לבחור תמיד בקריאה חוזרת של דברים שאמרנו או כתבנו בלהט הרגע…
חג עצמאות שמח גם לך ולמשפחתך.
בעיה בסיסית היא הנתק בין התמונה שיש בהנהגה והמציאות
צמצום הנתק מהווה יעד ראוי
אבל נראה שהוא לצערי גדל
מה עושים עם תמונת המציאות זו שאלה נוספת. שפר מציג תרחיש בעייתי עם הגידול בחרדים. יש עוד תרחישים, גם אם דמיוניים…..
המאמר מעלה שלושה צרכים
1. גיבוש תמונת מצב
2. כוכב צפון מראה כיוון
3. יכולת תגובה והבלת החלטות
זה מעורר כמה שאלות:
– מה מצב החוסן היום באזורים שונים בארץ?
– האם חוסן זה חזון או יעד ששואפים אליו?
– מי, מה ומתי יכול להגיב לצרכים ופערים בין מצוי ורצוי?
ההישענות על המגזר הפרטי מלווה בסיכונים לא קטנים
אפשר אולי לחשוה על מערכת לאומית לניהול סיכונים. ראו למשל https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=6366058
לפעמים נכשגוזמים חלקים מהעץ הוא מתפתח טוב יותר
מצטרף לעדת הסקפטים
ראובן,
תודה על מאמר קצר המכיל את המרובה.
אין ספק הצבעת על הנקודה – משברים אינם תופענה חולפת אלא מרכיב קבוע במציאות מורכבת. המבנה ודרכי הפעולה של מנגנוני המדינה מתקשים לתת מענה למציאות זו.
אז מה עושים?
צמיחה מטראומה נשענת על שלוש רגליים:
1. ריענון תפיסת עולם – מסגור מחדש של המציאות (כולל נטישת קונספציות מכשילות) בדרך המקנה משמעות ותקווה
2. תפיסה מחודשת של התפקיד שלי / שלנו בסיפור החדש – תחושת שליחות
3. חברים למסע – אנשים ומוסדות הפועלים איתי לתמיכה בשליחותי – תחושת שייכות
ובהקשר הישראלי הנוכחי:
– התחדשות ציונית בהסכמה רחבה – לא עוד ממשלות המנוהלות מהקצוות ובלי חרמות
– שינויי עומק – נדרשים שינויים מהותיים בקונסטרוקציה של ניהול המדינה
– תנועת המונים המחברת בין אנשים מרקע שונה לעשיה משותפת ותמיכה בדור חדש של מנהיגים
לשמחתי אני מוצא את כל אלה בתנועת הרבעון הרביעי .
מוזמנים להצטרף
שי
ל-גל ולכול המגיבים שניכר שחשים ומזדהים- כול אחד לפי דרכו. יש אומרים ששינוי יתרחש כאשר המצב יהי "מספיק רע". ואם לא שמנו לב- נתון ההגירה השלילית- כך לפי נתונים מוסמכים מגיע ל200 אלף איש! מאוקטובר 23. ובכן זה מצב מספיק רע, לכול מי שאיכפת לו- לחדול מלקונן לפעול למען שינוי.
למה כל כך הרבה פסימיים? הדור שלנו מובל למצבים חיוביים
לנציג- הבדיחה שלך לא מצחיקה בכלל, אני מעדיף שהדור שלנו יתואר כמפוקח ונחוש להביא לשינוי.
הפירוק שיש במדינה (הקרע) יקשה מאוד על בניית חוסן.
מבחינה חברתית עוד לא הגענו אבל אנו מתקרבים לנקודת על חזור. ואז אי אפשרר יהי לשקם