פוסט-טראומה בשני מסלולים

מאז שבעה באוקטובר – ואצל רבים אף קודם לכן – הפכה השאלה הפשוטה "מה שלומך?" למשימה קשה עבור ישראלים רבים. חלקם עונים בעצב, במבוכה, בהתחמקות. חלקם מנסים לעיתים  להפריד בין "שלומי" האישי ל"שלומי" הציבורי. אצל רבים, השניים האלו כבר מעורבבים. "שלומנו", כחברה, ממש לא טוב.

לפני שבועות אחדים נאם השופט אהרן ברק בפני קהל המפגינים בתל אביב וטען כי ישראל אינה עוד דמוקרטיה ליברלית: "כל אחד מאיתנו שואל את עצמו האם אנו עדיין דמוקרטיה ליברלית. תשובתי – כבר לא. זה לא קרה באירוע דרמטי וחד־פעמי. זהו תהליך שבו היבטים מהותיים של הדמוקרטיה נמצאים תחת התקפה קשה, והדמוקרטיה הולכת ונחלשת".

נדמה שהחברה הישראלית וגם הדמוקרטיה בישראל לא רק נחלשו בשלוש השנים האחרונות; אלא הן נמצאות בטראומה קשה ביותר.

יש טראומות שאינן נולדות מיֶרי או מפיצוץ, גם לא רק מפחד, אובדן או אלימות. יש טראומות שמקורן בשבר ערכי: תחושת בגידה עמוקה, אובדן אמון במערכות שנתפסו כעוגן מוסרי, והפער הבלתי נסבל בין "מי שחשבנו שאנחנו" לבין "מה שאנחנו רואים שקורה במציאות". הפסיכולוגיה מכנה מצב כזה "פגיעוּת מוסרית"(Moral Injury)  – תופעה שהולכת ומתבררת כאחת הסכנות החמורות ביותר לחוסן של יחידים, ארגונים וחברות שלמות. יותר ויותר נדמה כי החברה הישראלית כולה מצויה על סִפָּהּ של פוסט-טראומה מוּסרית קולקטיבית.

בשונה מפוסט-טראומה "קלאסית", שמקורה לרוב באיום פיזי-קיומי – פגיעוּת מוסרית נובעת מהשתתפות, עדוּת או השלמה עם מעשים הנתפסים כהפרה עמוקה של ערכים בסיסיים כמו צדק, אנושיות, אחריות, קדושת החיים, והיא מתבטאת בבושה, אשמה, זעם, ניכור, אובדן אמון ובתחושה ש"אין לי כאן יותר מרחב עֶרכִּי לחיות בו".

לאחרונה נמצאה לכך גם הוכחה אמפירית: מחקר חדש שפרסמו חוקרים מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטת ייל בארה"ב, מצא – באמצעות שילוב של הַעֲרָכות קליניות וסריקות מוחיות – כי פוסט-טראומה מתפצלת לשני מסלולים רגשיים מובחנים: האחד הוא פוסט-טראומה רגשית, המבוססת על פחד ואימה; והמסלול השני הוא פוסט-טראומה מוסרית, המבוססת על כאב רגשי עמוק הכולל רגשות כמו אשמה, עצב ובושה.

פגיעוּת מוסרית אינה נובעת רק ממעשים קשים, אלא לא פחות מכך מהאופן שבו הם מוסברים, מוצדקים ומנוּרמלים. כאן מצוי אחד ממנועי ההידרדרות המרכזיים של התקופה: אימוץ נרחב, לעיתים כמעט אוטומטי, של התפיסה ש"המטרה מקדשת את כל האמצעים".

המטרה אולי משתנה, אך הדפוס קבוע: לעיתים המטרה היא פוליטית – שימור שלטון, נטרול יריבים, דחיית אחריות; לעיתים היא אמונית או משיחית – מימוש חזון הנתפס כעליון מעל כל שיקול מוסרי אנושי; ולעיתים היא הישרדותית־אישית – הישרדות מול משפט, חקירה או קריסה ציבורית. ברגע שהמטרה מוגדרת כ"קיומית", "קדוֹשה" או "בלתי ניתנת לערעור" – נפרץ הסכר. אמצעים שבעבר נחשבו פסולים לחלוטין כמו שקר, טיוח, רמיסת זכויות, הפקרת יחידים והשתקת ביקורת – מוצגים כ"בלתי נמנעים". הפגיעוּת המוסרית של אלו הצופים בתופעה, ובוודאי של הנפגעים ממנה, רק מתחזקת. אל מול ביטויים מתנשאים של "דריסה" ו"קרקור" ושימוש בדימויי בעלי חיים נחותים מצד שרים וחברי כנסת מהימין – נשמעים דבריו של השופט ברק ככאלו הבאים מפי הצד שהובס ושכבר נמצא בטראומה מתמשכת.

לרוע המזל, החולי הזה כבר איננו רק נחלת הפוליטיקה. הוא מחלחל אל תוך הצבא, המשטרה וגופי ביטחון אחרים. הוא כולל טענות, בארץ ובעולם, על התנהלות לא מוסרית ולא אתית בצה"ל; ביקורת ציבורית חוזרת ונשנית כלפי המשטרה על טיפולה בהפגנות ובמפגינים; חששות לגבי מעורבות של מנגנוני ביטחון במעגל הפוליטי; ועוד ועוד. ודווקא משום שצה״ל ושאר גופי הביטחון במדינה נתפסו לאורך שנים כמוסדות בעלי יומרה ערכית גבוהה – הפער בין הציפייה לבין המציאות מייצר פצע עמוק במיוחד.

פרשת מותו של החייל גור קהתי ז״ל ואופן הטיפול המערכתי בה, מהווים דוגמה כואבת ומזוקקת לפגיעה מוסרית מערכתית. לא רק האובדן עצמו, אלא תגובת המערכת – סגירת התיק, היעדר אחריות פיקודית וערכית, והמסר המשתמע כאילו "אין כאן כשל מהותי" – יצרו שבר עמוק בקרב בני משפחה, חברים ואזרחים רבים. כפי שתיאר אחד הקרובים: "נשבר עמוד השדרה המרכזי בזהות שלי – האמון בצה״ל ומפקדיו". זו אינה אמירה רגשית פרטית. זהו תיאור קליני כמעט מדויק של פגיעוּת מוסרית: אובדן אמון, תחושת בגידה, בוז עמוק למערכת שהייתה מקור זהות, משמעות ושייכות. כאשר ביקורת מושתקת, כאשר הורים לחיילים נאלצים לכתוב מכתבי זעקה לרמטכ״ל כדי לבקש דין וחשבון בסיסי וכאשר תחושת האחריות מתחלפת בהתגוננות מוסדית – הפגיעה אינה רק מוסרית. היא אסטרטגית.

כשהפגיעה המוסרית הופכת לקולקטיבית, וכאשר תחושות כאלה מתפשטות – לא רק בקרב חיילים, אלא בקרב אזרחים, הורים, אנשי מילואים, רופאים, מחנכים ואנשי רוח – נוצר מצב מסוכן: החל בשחיקה רחבה ועמוקה של אמון במוסדות המדינה והתפוררות תחושת הסולידריות וההזדהות; עבור להקצנה פוליטית, עלייה בדיכאון, ייאוש, ניכּוּר וביטויים של דֶה-הומניזציה הדדית; וכלה בפגיעה ישירה בחוסן הלאומי וביכולת לשקם את החברה לאחר משבר.

מחקרים מראים שפגיעוּת מוסרית שאינה זוכה להכרה, אחריות ותיקון – נוטה להתקבע ולהחריף, ואף קשורה לעלייה באוֹבדנוּת ובנטישת המערכות. אחת ההשלכות השקטות אך החמורות של פוסט-טראומה מוסרית קולקטיבית היא עזיבה: לא בהכרח מחאה רועשת, אלא הגירה שקטה של אזרחים מעורבים, משכילים, מחויבים – מתוך ייאוש, אכזבה ותחושה ש"אין לי כאן יותר בית ערכי". זו אינה חולשה. זו תגובת הישרדות של אנשים שאיבדו אמון במערכת הערכית-נורמטיבית שסביבה בנו את חייהם.

ריפוי הפצע הזה – הפגיעוּת המוסרית – לא יושג בסיסמאות, לא בהסברה ולא בהשתקה, אלא בתיקון עמוק ושינוי פרדיגמטי. הריפוי מחייב קודם כול את המערכת הפוליטית להכיר בכשלים ולקחת אחריות אמיתית. כשם שבתהליך הטיפול הפסיכולוגי בטראומות נפשיות יש חשיבות לזיהוי הכוחות הפנימיים ולבניית הַעֲצָמָה אישית מחודשת, כך גם כאן יש צורך בגילוי מחדש של הבסיס הערכי שנדרס והושחת. חייב לבוא תיקון מוסרי ולא רק טכני של המערכות המרכזיות, ובעקבותיו – שיקום הרצון והנכונות לדבוק במטרות תוך שימוש באמצעים לגיטימיים בלבד.

החברה הישראלית עומדת בצומת: השאלה איננה רק כיצד ננצח במלחמה וכיצד נשקם יישובים שנהרסו ולוחמים שנפגעו; אלא האם נצליח לשמור על צלם מוסרי פנימי ולהירפא מפוסט-טראומה מוסרית ואובדן אמון מוחלט במערכות המדינה.

הכתובת כבר על הקיר – האם נבחר לקרוא אותה, או שנמשיך להסיט מבט?