לאן מוּעדות פניה של ישראל?

עם התקרב מועד הבחירות, ומתוך הסתכלות מפוכחת על מה שקורה, שוב עולה השאלה היכן ניצבת ישראל על הציר שבין דמוקרטיה ליברלית-שוויונית לבין דמוקרטיה פורמלית בעלת מאפיינים אוטוקרטיים – והיא הולכת ונעשית מכרעת. במבט משווה ישראל של היום איננה משתייכת בבירור לאף אחד משני הדגמים שהתגבשו בעולם המערבי בעשורים האחרונים – אלא מצויה באזור ביניים מתוח, לא יציב, הנוטה בשנים האחרונות לכיוון האוטוקרטי.

מצד אחד, ישראל עדיין מקיימת בחירות חופשיות ותחרותיות, עיתונות ביקורתית, מערכת משפט מקצועית ומוסדות אזרחיים פעילים. מצד אחר, היא רחוקה מהמודל הליברלי-שוויוני: אין חוקה מעגנת זכויות, קיימת אפליה ממוסדת בין אזרחים וקבוצות, והדת ממלאת תפקיד הולך ומתרחב במרחב הציבורי. מאז 2015 – וביתר שאת מאז 2023 – ניכרת שחיקה מואצת בבלמים ובאיזונים: מתקפות על מערכת המשפט, פוליטיזציה של השירות הציבורי והגברת ציפייה לנאמנות וזהות על חשבון מקצועיות ושוויון.

בניסיון לנבא לאן ישראל צועדת בעשורים הבאים, ניתן להציע שלושה תרחישים מרכזיים:

התרחיש הראשון: דמוקרטיה אתנו-דתית ריכוזית

ישראל תוסיף לקיים בחירות ותחרות פוליטית, אך המדינה תעמיק את מאפייני האי-ליברליות ותחדד את זהותה כמדינת רוב אמוני-לאומי על חשבון אזרחות שוויונית. יהודית הרבה יותר ודמוקרטית הרבה פחות. "רצון הרוב" יהפוך לעיקרון-על, גם כאשר הוא פוגע בזכויות יסוד. מערכת המשפט תוגבל, חינוך מגזרי יתעצם והבחנה בין "שייכים" ל"נסבלים" תהפוך לנורמה. זהו דגם מוכר מהונגריה, מפולין, מחלק מהודו: לא עריצות קלאסית, אלא דמוקרטיה שמתרוקנת מתוכנה הליברלי. המחיר אינו רק מוסרי – אלא גם כלכלי, מדיני וביטחוני, בשל שחיקת אמון פנימית ובין-לאומית.

התרחיש השני: דמוקרטיה ליברלית מתוקנת

זהו התרחיש הקשה ביותר למימוש – הוא מותנה בתגובת-נגד אזרחית ובמערכת בחירות נקייה – אך הוא היחיד שמציע עתיד יציב. הוא מחייב בנייה מחודשת של חוזה אזרחי: עיגון חוקתי של זכויות, רפורמה ביחסי דת-מדינה מתוך ניטרליות ולא כפייה, שוויון אזרחי מלא והשקעה בחינוך אזרחי משותף. לא מדובר ב"מדינת כל אזרחיה" ריקה מזהות, אלא במדינה שבה הזהות אינה תנאי לזכויות. תרחיש כזה דורש הנהגה אמיצה וקואליציה רחבה שמוכנה לשלם מחיר פוליטי בטווח הקצר – כדי להרוויח חברה מתפקדת בטווח הארוך. ההיסטוריה מראה שזה אפשרי, אך נדיר. גם כך ישראל לא תהפוך לסקנדינביה, אך היא תתייצב כדמוקרטיה ליברלית פגומה אך מתפקדת.

התרחיש השלישי: "דמוקרטיה" משותקת ומתפוררת

זהו תרחיש השבר השקט. לא דיקטטורה, אך בפועל המרת הדמוקרטיה בשלטון ריכוזי-זהותי. זוהי מערכת שאיבדה לגיטימציה הדדית: קבוצות שאינן מקבלות עוד את כללי המשחק; מוסדות שאינם מצליחים לאכוף או להכריע; כלכלה מפוצלת בין מגזר משגשג ומנותק לבין רוב נשחק; ואזרחים שמפסיקים לראות במדינה מסגרת משותפת. בחירות יתקיימו, אך יהפכו לריטואל. זו לא תהיה קריסה דרמטית, אלא דעיכה מתמשכת – מן הסוג שמדינות מתקשות מאוד להיחלץ ממנו. משהו דומה לטורקיה של ארדואן או לרוסיה של פוטין. זהו סופה של ישראל המודרנית המשגשגת.

קשה עד בלתי אפשרי להצמיד הסתברויות לכל אחת משלוש האפשרויות. על רמת האי-וודאות המקומית אצלנו יש להוסיף את תופעת האי-יציבות בעולם שסביבנו, הן במזרח התיכון, כולל באיראן, והן באירופה ובארצות הברית. ובכל זאת, במרחב המצומצם שבו יש לנו אפשרות להשפיע – לכל אחד מאיתנו ברור לגמרי מהו התרחיש המועדף בעיניו ומה כל אחת ואחד מאיתנו יכולים וצריכים לעשות כדי לממשו. נכון, זוהי הזמנה לרב-שיח.