הקריאה שנולדה בכיכרות

שתי שאלות מהותיות עולות בימים אלו בנוגע למחאה האזרחית הישראלית: האחת, האם המחאה, שהחלה עם הרפורמה המשפטית בינואר 2023 והתעצמה במאבק להחזרת החטופים השיגה השפעה? והשאלה השנייה, מה צריך להיות היעד המרכזי של המחאה וההפגנות עכשיו, לאחר סיום המלחמה (יש לומר זאת בזהירות!), והשבת כל החטופים החיים ורוב גופות החללים.

אין ספק שהמחאה השפיעה באופן עמוק על השיח הציבורי. אולם להשפעה זו יש היבט נוסף, היבט הלוחמה הפסיכולוגית. הדוגמה המובהקת ביותר היא הקריאה "את כולם, עכשיו", שהפכה למנטרה מהדהדת בכל הפגנה, בכל צומת ובכל כיכר, ונזעקה בשאגה, בסטקאטו, מהמוני גרונות. הקריאה הזו חדרה לכל בית בישראל, והגיעה גם לממשלה ולעומד בראשה, לכְּנסת ולחיילי צה"ל. בשלב מסוים היא אומצה על ידי נתניהו כחלק ממטרות המלחמה.

יתרה מזו, הקריאה "את כולם, עכשיו" חצתה יבשות ואוקיינוסים והפכה למסר ברור שהגיע גם לבית הלבן ולאוזניו של הנשיא טראמפ, והוביל אותו להציב את נושא החזרת החטופים בראש תוכניתו המגלומנית למזרח התיכון. טראמפ לא היה נוקט עמדות נחושות כל כך מול נתניהו אלמלא ידע מה קורה כל שבת בקפלן, בכיכר החטופים ובכל הצמתים והכיכרות בישראל. שליחיו של טראמפ – סטיב ויטקוף, ג'רארד קושנר ואיווֹנקה טראמפ – הקדישו זמן מיוחד לביקור בכיכר החטופים. הקריאה הזו, שנולדה בכיכרות, הפכה להיות הלוחמה הפסיכולוגית האפקטיבית ביותר של המחאה והשפיעה על כולם, בישראל ובעולם. בניגוד לקריאות אחרות, כמו למשל "From the River to the Sea" – הקריאה "את כולם עכשיו" הייתה מסר ברור ומובן לכולם, גם לבּוּרים ולנבערים.

אם כן, מה צריך להיות המסר המרכזי של המחאה כעת, לאחר סיום המאבק להחזרת החטופים? במקום להתמקד בסוגיות נקודתיות ואופרטיביות – כמו הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית או להקדמת הבחירות – המחאה נדרשת להקדיש את יכולתה המיוחדת ליצור לוחמה פסיכולוגית ולפעול מעתה למען קידום נרטיבים. אני קורא לכולנו להקדיש עכשיו את ההפגנות לשני נושאים עיקריים, הקשורים האחד בשני: חינוך ו"החייאת" מגילת העצמאות.

למה חינוך? כי בסיכומו של דבר, חלק ניכר מהשֶסע והקֶרע שמדרדרים את החברה הישראלית – מְעֵבר לתרומת הממשלה והעומד בראשה ומכוֹנת הרעל שלהם – טמון בכשל הגדול והממושך של מערכת החינוך. ילדי ישראל חשופים למכונת הרעל; והם לא מקבלים בבית הספר את הכלים להתמודד איתה! למרבה הפלא, הכשל אינו נובע מחטא קדמון, אלא מהזנחת חזון קדמון, החזון של חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953.

החוק קובע מפורשות את מטרות החינוך הממלכתי: "מטרות החינוך הממלכתי הן: להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".

זהו סעיף אחד בלבד מתוך 13 סעיפי "מטרות החינוך הממלכתי" (שמתייחס, אגב, לכל הזרמים, גם הממ"ד וגם הממ"ח). סעיפיו האחרים מציינים מטרות ראויות לא פחות: "לחנך אדם להיות אוהב אדם…"; "לחזק את כוח השיפוט והביקורת של התלמיד"; "לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית,… התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל"; "לחנך להכרה בקדושת החיים…" – ועוד מטרות דומות שכולנו היינו מייחלים שיגיעו אל ילדינו ונכדינו.

החוק הזה, כלשונו, עודכן ממש לאחרונה, ביום 31.08.2025. זהו מסמך שמחייב את משרד החינוך ואת כל מסגרות החינוך בישראל. אלא שרוב מילותיו נותרו "אות מתה"'. תפקידנו כעת, בהפגנות ובמחאות, להחיות את החוק מחדש. זו לא מהפכה, זו לא המצאה "שמאלנית" – זוהי קריאה לחזור ולדבוק במה שממשלת ישראל ניסחה לפני 72 שנה וחזרה ואישררה לפני שלושה חודשים.

הנושא השני שעליו יש להפעיל לוחמה פסיכולוגית בעת הזו הוא מגילת העצמאות, ובמיוחד פרק החזון שלה. כמעט מיותר להסביר למה. עלינו להחדיר לתודעת הציבור כולו ולנבחריו את הקריאה "מגילת העצמאות – עכשיו". השלטים בהפגנות, החולצות החדשות שיודפסו, והמסרים החדשים – כולם צריכים להתמקד במגילת העצמאות. נכון, זה איננו רעיון חדש, אבל כעת הזמן להציבו כנרטיב בחזית המחאה.

כמעט שלוש שנים תמימות של יציאה לכיכרות ועמידה בהפגנות מחאה, לימדו את הציבור הישראלי שוחר הדמוקרטיה והליברליות שיעור חשוב: כוחה של המחאה האזרחית הלא-אלימה אינו נעוץ בכיפוף ידיה של הממשלה בהחלטותיה, וגם לא בשכנוע חברי כנסת מכוּרֵי-נתניהו לשנות עמדותיהם, אלא הוא נעוץ בהטמעת נרטיבים, בהשתלת רעיונות, ובהצבת סדרי עדיפויות עֶרכיים.

 התפקיד הזה לא תם; הוא רק מתחיל. עלינו להפיק לקחים ולהקדיש את המחאה האזרחית להטמעת שני הנרטיבים – חינוך ומגילת העצמאות – למען שיקום החוסן הערכי והחברתי של מגילת העצמאות.