ארץ זבת חלב ודבש?!

תור הזהב של מדינת ישראל מתפוגג לנגד עינינו
צילום של משה
ד"ר משה גרנות

ההבטחה האלוהית שניתנה לעם ישראל, שבצאתו ממצרים הוא יירש ארץ זבת חלב ודבש, מופיעה כבר בהתגלות של האל למשה בסנה הבוער: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש …" (שמות ג' 8).

ההבטחה הזאת חוזרת פעמים רבות במקרא, הרי לקט: " ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו 9); שנים עשר המרגלים שה' ציווה עליהם לתור את הארץ, מאשרים שאכן מדובר בארץ זבת חלב ודבש (במדבר י"ג 27-26). ספר דברים מפרט את סגולות הארץ: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק; והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים; ארץ אשר יהוה אלוהיך דורש אותה תמיד עיני יהוה אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה (דברים י"א 12-10), לאמור, אין בארץ הזאת נהר ענק שמשקה אותה, הגשמים בה זאת הם מתת אלוה, ועיניו של האל עליכם, ישראל, אם ראויים אתם לחסדיו.

הנביאים ירמיה ויחזקאל מזכירים את ההבטחה האלוהית להעניק לעם ישראל ארץ זבת חלב ודבש: "למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה ואען ואומר אמן יהיה" (ירמיה י"א 5); "ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות" (יחזקאל כ' 6).

כמו כל ההבטחות של הדת, גם הבטחה חגיגית זאת היא ממש עורבא פרח. המקרא מתאר את ארץ ישראל כחבל ארץ מוכה פגעי טבע שהחמור מביניהם הוא מכת הבצורת. הבצורת מוזכרת בתנ"ך רק בספר ירמיה: "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצורות, אבלה יהודה ושעריה אומללו, קדרו לארץ, וצווחת ירושלים עלתה, ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, באו על גבים, לא מצאו מים, שבו כליהם ריקם, בושו והוכלמו וחפו ראשם, בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ, בושו איכרים, חפו ראשם, כי גם איילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא. ופראים עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים, כלו עיניהם כי אין עשב" (ירמיה י"ד 6-1).

הבצורת אומנם מוזכרת רק בספר ירמיה (ראו גם פרק י"ז 8), אבל תוצאותיה הנוראות מתוארות בתנ"ך פעמים רבות, והמילה השלטת בתיאורים אלה היא "רעב": בעטיו של הרעב אברם נוטש את הארץ שהובטחה לזרעו, ויורד מצרימה (בראשית י"ב 10). גם יצחק נאלץ לגלות לארץ פלישתים בשל הרעב שהיה בימיו (שם, כ"ו 1). גם בימיהם של יעקב ובניו שורר רעב בארץ כנען, והרעבים פונים למצרים ששואבת מימיה מהנילוס, ואיננה תלויה בגשם משמיים (שם, מ"א 57, מ"ב 5, מ"ג 1, מ"ז 4, 13). מוזכר שבימי דויד היו שלוש שנות רעב בארץ, אירוע שנתן בידיו של דויד תירוץ להשמיד את צאצאי שאול שאולי יכלו לתבוע זכות לכס המלכות (שמואל ב', כ"א 14-1). הרעב מוזכר גם בימי יהורם בן אחאב, מלך ישראל, ואלישע הנביא (מלכים ב', ד' 44-38). אלישע מזהיר את האישה שאת בנה החיה כי הרעב בארץ יימשך שבע שנים! (שם, ח' 1).

כמו בימינו, כך גם בימי כותבי התעודות המקראיות, תכפו הבצורות את ארץ ישראל, אלא שבאותם ימים לא שאבו מים מהמוביל הארצי, ולא התפילו מים מהים, ולא היו אז אפילו האקוודוקטים שבנו כאן הרומאים. תושבי הארץ היו תלויים באופן מוחלט בגשמי שמיים, שלעיתים די קרובות לא הספיקו כדי מחיה.

ובכן במציאות של חוסר ביטחון תזונתי, באים אלה שיודעים מה אלוהים דורש מעמו הנבחר, ומחייבים את עובדי האדמה לנטוש את שדותיהם לא מעובדים לאורך שנה שלמה, שנת השמיטה: "… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזרך לא תבצור" (ויקרא כ"ה 7-2). איך אפשר להתקיים בארץ מוכת בצורות כששנה שלמה אסור לעבד את הקרקע – המקור העיקרי לפרנסה באותם ימים? ובכך לא די, בני ישראל הצטוו לספור 7 שנות שמיטה, כלומר 49 שנים, ובשנה ה-50, שתיקרא שנת יובל, תחזורנה הנחלות לבעליהן (שם, שם 13-7), ו"לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה" (פסוק 11). כלומר, במשך שנתיים אסור לעבד את האדמה, אבל את המתנות למקדש ולכוהנים חייבים לתת כסדרן, ולמתנות אלו אין תכלה וקץ.

כשהתורה נודעה לעם ישראל (לא לפני הרפורמה המבהילה של המלך יאשיהו), העול שהטילו הכוהנים והלוויים (קורבנות אינסופיים, מעשרות, מתנות לעובדי האל) על העם בשנים השחונות היה כל כך כבד, שהפתרון המתבקש היה להגר מכאן, אל מקום שכל המצוות הקשורות לארץ אינן תקפות, והגוי יכול למלא את כל המטלות הארציות. זאת אולי הסיבה שעם ישראל, בשונה מכל עם אחר בעולם, בחר לחיות מחוץ לארצו, למרות השנאה הנוראה שהופנתה אליו בגולה, למרות הפוגרומים, עלילות הדם ומסעי ההשמדה.

מתי ארץ ישראל הפכה באמת לארץ זבת חלב ודבש? כאשר החלוצים (בעיקר בעלייה השנייה ובעלייה השלישית) החליטו למרוד בעולם התורה, להתיישב על אדמת ארץ ישראל, לעבוד אותה במסירות אין קץ, גם בשבת, גם ביום כיפור וגם בשנת שמיטה. הם הקימו יישובים לתפארת, עבדו במסירות, הגנו על יישובים אלה בחירוף נפש, והקימו כוח מגן לתפארת, כשהם בזים לדוגמה הדתית הקובעת שעם ישראל ייגאל בדרך נס על ידי המשיח.

תור הזהב הנפלא הזה הולך ומתפוגג לנגד עינינו – הציבור שיודע מה האל רוצה ומה הוא מצווה, שמבקש להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, שקובע שאוכלי חינם הפטורים מעבודה ומגיוס לכוח המגן יתרבו משנה לשנה – הציבור הזה מוביל את המדינה האהובה שלנו אל עברי פי פחת. הלוואי שאתבדה. אולם אם לא יושם להליך האסוני הזה קו גבול, ייתכן שלמדינתנו – הנס הגדול שחווה עם ישראל – לא יהיה עתיד.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

9 תגובות

  1. נכון, הקנאות הדתית והשחיתות השלטונית החלישו את עם ישראל, זרעו פילוג ושנאת אחים והרסו את יכולתו להתמודד עם האוייבים מבחוץ, והביאו חורבן מדיני פעמיים, ומאיימים לעשות זאת בשלישית.

  2. לא נעים לי להגיד מה יש לנו במקום חלב ודבש, מאז דחיקת החלוצים לשוליים

  3. יש חלב, יש גם דבש. החלוקה פשוט השתנתה. יותר ויותר הולכים בלתי מוטיבים בגיוס ועבודה

  4. מישהו, שלא ציין את שמו, טען שיש ברשימה שגיאת כתיב, וצריך להיות "התמוגג" במקום "יתמוגג". אני מציע לבדוק: אין בכל הרשימה לא המילה "התמוגג", ולא המילה "יתמוגג".

    1. למשה,
      התופעה הזו – לדעתי המוגבלת – מלווה את השימוש המופרז בכלים הדיגיטליים ומתגלה כהלוצינציות ב"בינה" המלאכותית של ימינו. למרות זאת, נדמה לי שזו תגובה על "מתפוגג" בתת-הכותרת של המאמר הזה עם תיקון אוטומטי של תוכנת עזר בכלי שבה כתב המגיב….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של ניצה

חיזבאללה בע"מ

על הקשרים הפיננסיים של חיזבאללה

דילוג לתוכן