זו שעתנו הגדולה

על חשיבות החוסן הלאומי והחברתי של הפרט והחברה כולה
תמונה של מנשה
מנשה בן מאיר

יש מצבי משבר בחיי אומה שבהם נבחנים חוסנה וכושר העמידות שלה. בתקופות משבר כאלה נבחנת גם עמידותו של כל פרט ופרט בחברה. המהלומה שהנחית חמאס על ישראל והמהלומה הנגדית מצד צה"ל יוצרות מעגלי תהודה הולכים ומתרחבים.

מדינת ישראל נמצאת בעימות, בו בזמן, עם חמאס, חיזבאללה, איראן ומדינות חסותה עד כדי פסע ממלחמה אזורית; גל אנטי-ישראלי ואנטי-יהודי שוטף את העולם; אי-היכולת של ישראל להתמודד לבדה בכל החזיתות והתלות המלאה בארה"ב, ובנוסף על כך ממשלה רעילה ואובדנית ללא יכולת הכרעה במלחמת עזה, המפקירה את החטופים – כל אלה ביחד יוצרים בקרב האזרחים גילויי חרדה, בהלה וגם ייאוש ואפילו תבוסתנות. אלה הם הימים שבהם נבחנים חוסנה של החברה וחוסנו של כל פרט.

לצד גילויי החרדה והייאוש, אנו עדים גם לגל של רוח התנדבות המציף את הארץ, לגילויי התעלות, גבורה בקרב, גילויים נעלים של הזדהות, מסירות והקרבה, אמפטיה וסולידריות. אולם עם זאת, בכל המסגרות החברתיות מתקיים "שיח דרכונים", גלוי וסמוי, והמלצות לערי מקלט מזדמנות. הנטייה המובלעת בשיח הזה היא להתבסס על סיפורי היחלצות, בריחה והימלטות של כאלה שראו את הנולד במלחמת העולם השנייה. דוגמה נוספת מהעבר הלא רחוק, שנת 2021, המראות שוברי הלב של אפגאנים החוששים מן העתיד במדינתם, נתלים על מטוסים אמריקאיים בשדה התעופה של קאבול. אינני רוצה להרחיב על המובן מאליו. שתי הדוגמאות שנתתי אין להן ולא כלום עם האמת העובדתית. מדינה עצמאית עם יכולות ידועות היא לא קאבול ולא ורשה. לעומת הלכי רוח דפנסיביים אלה, החברה האזרחית הישראלית הולכת וצוברת מאז שבעה באוקטובר גאווה, תקווה, ונכונות להתאחד לנוכח גילויי האומץ, ההקרבה, הנחישות והתמיכה הדדית.

ייתכן שללא הממשלה הרעילה, ללא סוכני כאוס ביביסטים, וללא תעשיית הרעל היינו עומדים בכבוד בכל ההתנסות הקשה, ואף ייתכן כי עם ממשלה שפויה ומאוזנת, החברה בישראל הייתה מסיקה מסקנות נחרצות לגבי שינוי ההתנהלות, פותחת במהלכים לסיום המלחמה ובודקת בנחישות הסדרי קבע עם המדינות השכנות העויינות ועם העם הפלסטיני.

כרגע אין אופק כזה ומצבה של ישראל בשדה הקרב ובדעת הקהל העולמית הוא מן הגרועים שידעה בעבר. במצב כאוטי, עמום, מעורפל, כפי החברה הישראלית נמצאת בו, מקומו של הפרט הוא בעל חשיבות עליונה. הפרט עם עצמו, עם משפחתו, עם סביבתו הקרובה, עם חוג מכריו, הוא מרכז כובד משמעותי: קל וחומר אם הפרט הוא אדם מוכר, משפיען, גומל טוב.

לכן השאלה בה"א הידיעה היא: איפה נמצא כל אזרח או אזרחית מול "שיח הדרכונים", האזרחות הזרה, הדיבור הנפוץ על מאכרים המקצרים דרכים להשגת אזרחות זרה עד כדי המצאת שורשים שלא היו ולא נבראו, רכישת דירות ובתים במדינות זרות, יצירת קהילות יורדים. מתעצמת הנטייה להלבין את מהלך הרילוקיישן על ידי השחרת ישראל. אווירה כזו משדרת ייאוש וחוסר תקווה.

יש מצבים שבהם חברה והפרטים המרכיבים אותה נבחנים במבחן עליון. בחודשים האחרונים אני מנהל שיחות רבות עם מבוגרים, בני נוער, מכרים, קרובים ורחוקים, ומציב בפניהם אופוזיציה ואופציה קיומיות ואידיאיות כאחת:

ראשית, מולדתנות (פטריוטיזם) וקשר עמוק לקרקע שעליה גדלת וצמחת הם סוד כוחו וחוסנו של הפרט. לא מדובר בפטריוטיות עיוורת. אלא מולדתנות אורגנית וטבעית, ואותה יש להעצים. כל פרט הרוצה בטובתה העתידית של מולדתו חובה עליו, אולי זו זכותו, להטות שכם במיוחד בשעות הקשות של המולדת (כן אני חוטא בפרסוניפיקציה. אך אלמנט הרגש הוא מרכזי במולדתנות, ולכן אני שותף להאנשת המולדת תוך הסתייגות נחרצת מהאלהת המולדת על פי הנטייה הפאשיסטית).

שנית, במשנה במסכת אבות נאמר: "שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". זו שעתנו. לא תהיה שעה אחרת. גם אם נפלל לכזו, כמו ז'אן קלמנס ב"הנפילה" של קאמי, זו שעתנו. שעתו של כל אחד מאיתנו. חשוב שנעמוד בה בכבוד ולא נתייאש, לא נרים ידיים ונביט מרחוק מנוכרים לנוכח המאבק הסיזיפי (כפי שנראה היום) וההרואי (כפי שיראה בעתיד). זו שעתנו הגדולה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

35 תגובות

  1. מנשה- אכן אנו בפני אתגרים רבים וקשים. בנוסף- מדינת ישראל מתקשה להתמודד במלחמה ארוכה. כי אנחנו רגילים לטפל בבעיות שלנו כמעט בכול תחומי החיים בסגנון של "מבצע" קצר מועד, בהשוואה לתרבות המזרח, ש אף פעם אינה פותרת בעיה ארוכת טווח. לכן ככול שמתארכת החזית בעזה- כך גוברת הנטיה לקרוס, ומתרבים הקולות להפסקת המלחמה בעזה, קודם כול מישום שאינה משיגה את מטרות המלחמה ושנית- עייפות הציבור מלשמוע מדי יום "הותר לפירסום" (ובצדק ככול שמתרחקים מהשגת יעדי המלחמה), לכן אין פלא שחוזרות ההפגנות בסגנון "ארבעה האמהות" שהביאו לנסיגה מלבנון. במקרה זה הדרישה גם מהווה תגובת נגד לקריאה "בכול מחיר" שמשמעה לצערינו חללים ופצועים בהיקף שלא היה מאז מלחמת 48 שניכר שאינה משיגה את התוצאות המקוות.

    1. היי גדעון
      תיארת מעולה את מצב הדברים נכון להיום.
      ביקשתי במאמרי לצעוד עוד צעד בעניין: לבדוק,לשאול,לדבר,
      לשוחח,אולי גם להזדהות עם משפחות שאורזות מזוודות ,ולתהות בכל רם
      לגבי הצעדים האלה.

      מבחינתי אני מאמין שזו שעתנו הגדולה,מבחן חיינו,בה כל אחד אמור לתת דין וחשבון לעצמו ולאחרים בחברה.
      לא בחרנו את הזמן הקשה הזה.הזמן,או התקופה,בחרו בנו
      לשמור על הנכס הזה הקרוי מולדת.

      בטיוטת המאמר הצעתי מלה חדשה( שחידשתי..) בעברית:"מולדתיות"
      המבטאת את הרגש העז הזה,הקשר המנטלי ,הלא מוגדר והאמורפי, למולדת.

      "מולדתנות" היא תרגום לפטריוטיות, וממנה רציתי להתרחק.

      אבל המאמר , שעבר עריכה מעולה, שומר מעולה על רוח הדברים.

  2. יש מחלות שאינן ניתנות לריפוי
    ואני מקווה שזה לא המצב
    כלל לא בטוח

    1. המחלה היא פאשיזם.
      העולם הצליח בסופו של דבר להתמודד עם המחלה. לפחות יצרה כלים לאבחן את הסימפטומים שלה.

      ארה"ב הייתה שקועה, בימי מקארתי במחלה הזו ויצאה בשלום.היום היא במבחן חדש- ישן: הטראמפיזם

      מדינות פאשיסטיות ידועות זכו ,רק אחרי חורבן לעולם ולעצמם,
      לתכנית מרשל…
      רק שלא נגיע לשם.

      1. הגדרה מצוינת – מצליחה למסגר את ה-"……אות" עם רצון השמירה על המולדת, הרי היא נס הציונות.
        מה שמטריד זה מה שאתה כותב על מידיניויות פשיסטיות שקורבנן נודע רק לאחר היעלמותן.
        אסור שזה יקרה גם לנו כאן. הנזקים חייבים זיקוק והארה באור גדול, כדי לנסות לפחות, לעצור את השעון של אנשים הזויים, פשיסטיים ומשיחיים

  3. במבט המציאות נתניהו חזר לשלטון באמצעות יתרון של מנדטים ספורים בלבד, כי הוא ידע לקושש כל קול, ולבטן את הקואליציה שלו. לעומתו, הגוש הנגדי היה רדום (כולנו מכירים אנשים משם שלא טרחו להצביע), לא היה שם מנהיג נחוש וחזק שיארגן את כולם, תיזכר לרעה האשה הקטנה עם היכולות הקטנות: מרב מיכאלי, שביהירותה סירבה להתאחד עם מר"צ וגרמה לאבדן מנדטים יקרים. מנהיגי גוש המרכז שמאל – חסרי ניסיון פוליטי תככני, בעלי חושים קהים לאיבחון נועצי סכין בגב בסביבתם- לא יכלו להתחרות בנחישות עורמה והעדר כל מחוייבות מוסרית למדינה המאפיינים את המנהיג שניצח.
    איך נאמר? הניצחון נובע יותר מטעויות המפסיד מאשר מגאונותו של המנצח.

    1. היי אביבה
      חותם על כל מלה.
      אני הולך עוד צעד.
      על התגובה של החברה האזרחית ההירואית למצב,
      וגם תופעת נוהל רלוקשין שנעשה נפוץ מדי ומעיד על בעיה עמוקה שכדאי להשקיעה בה מחשבה ובעיקר לדבר עליה בגלוי ובראש חוצות.

  4. ליתר דיוק זאת ההזדמנות הגדולה שלנו אבל יש סיכוי גדול שאנחנו הולכים להחמיץ אותה

    1. היי נחום
      הכל תלוי בכל פרט,קהילה,תנועה,או מגזר.
      ניתן למנוע את הנפילה.
      בתנאי שלא נשלים עם המצב ולא נהמר של אין מוצא.

    1. לא כולם תבוסתנים.
      החברה האזרחית גילתה אנרגיות עצומות של סולידריות.
      אבל יש כאלה וממקום ערי המקלט שלהם הם אפילו נשמעים שמחים לאיד.

  5. לא במקרה יש כאן תגובות רציניות כל כך
    מאמר טוב
    בנושא מאוד רגיש
    אני מסכימה עם דעתך

    1. היי ניצה פ.
      שמח על תמימות דעים.
      לנסות להפיץ את המאמר על מנת לגרום לשיח גלוי בנושא הכאוב הזה ,המסתתר מאחורי המלה המכובסת:רילוקשין.

  6. מנשה –
    בסדר, לא עוזבים/בורחים/נוטשים. אבל מה זאת אומרת ״זו שעתנו הגדולה״ – הלכה למעשה? מה אתה מציע לעשות? עוד הפגנה?

    1. היי ויקטור.שנינו מרבים לברר לעצמנו מהי המציאות החדשה שמכתיבה לנו את חיי היום יום. ואנחנו מעלים דיאגנוזות שונות.
      האתגר הגדול של החברה האזרחית היא להתמודד עם המציאות הקשה.
      יש הצלחות רבות:עיתונאים עושים עבודה מבורכת,הסיוע ההדדי והסולידריות החברתית בשיאם,
      מערכת המשפט והיועצת המשפטית עדיין שומריסף, הבחירה של יאיר גולן עוד אור מהבהב.
      ומחוץ לנו: העולם עומד על רגליו. אנחנו כפרטים יכולים לעשות גדולות:כן להפגין,לכתוב,לשכנע,
      לסייע למפונים,לעזור לחקלאים .לא חסר .
      הכי חשוב לא להתייאש.
      הייאוש הוא חלומו היבש
      של הפאשיזם.
      זו שעתנו.התקופה בחרה בנו.זה המבחן הגדול של חיינו.

  7. מנשה
    כשאין מי שיוביל צעדים כדי שנחלץ מהמצב, ולמרות הסולידריות. זה ממש משאיר את האפשרות של בריחה כהכי סבירה להשרדות.

    1. בריחה היא תמיד עניין בעייתי.ממה לברוח?מהמציאות?מהתמודדות?ממאבק?
      ומי שאמור להוביל זה לא איזה דוצ'ה חדש אלא צוות,כוורת,נבחרת.
      והיא הולכת ומתהווה לנגד עיננו. צריכים למען עצמנו להצטרף אישית,משפחתית וחברית למאמץ ההירואי הזה.

  8. אכן נושא טעון, לא חסרים דיונים בנושא.
    לאור תופעת ההגירה המצערת גם אני נשארת ללא מילים, אך אהבתי את המושג החדש, מולדתנות, מרגיש נכון בשעה מבלבלת זו.

    1. היי אפריל
      אשמח אם תראי לי מראה מקום בו דנים בנושא הכאוב הזה .
      אני מרגיש שמדברים בחדרי חדרים,קצת בקריצה וקצת בלחישה והמון בוואטספ קבוצתי.
      לכן חשוב להפיץ את המאמר על מנת להאיץ בדיון גלוי.
      כן לדבר על מולדתנות
      למרות שאני מעדיף את הביטוי מולדתיות.
      בעיני מולדתיות היא ההרגשה העמוקה שיש לאדם כלפי מולדת.

      1. את הממשלה הרעילה הזו חייבים להעביר מכאן. הבעיה היא שכרגע האלטרנטיבה השפויה עדיין פלואידית ולא קיים כרגע גרעין פוליטי שסביבו אפשר להתאחד וליצור מסה קריטית להחלפת הממשלה. בבחירות, אם יוקדמו, שוב יתחילו עם מניפולציות ופנייה לרגשות הקמאיים שיסחפו את ההמונים, שוב שיקולים אינטרסנטיים, אז מה עשינו?
        לדעתי צריך ליצור סיסמה מלכדת אחת ואיתה לרוץ נגד הביביזם-בן גביריזם

        1. היי שוש
          שמח על דבריך.
          סיסמא,שיווק ,תכנית עבודה,אסטרטגיה לוחמנית,
          להט ותשוקה להחליף את השלטון. הבחירות ישקפו.
          רק שהממשלה הרעילה הזו לא תמנע בחירות.זה מה שחסר לנו.
          אז תהיה מחאה אזרחית המונית שלא ידענו כמוה.

  9. מנשה, תודה על המאמר שנכתב מדם לבך.
    אני בלבטים קשים מאוד.
    הפקרת החטופים לא נותנת לי מנוח. נראה שעבור רבים החיים חזרו למסלולם. אנחנו כאן – והם שם. כאילו זו דרכו של עולם.
    גם יכולת ההישרדות של הממשלה האסונית והרסנית הזאת יכולה לייאש.

    עבורי, המולדתיות שאתה מדבר בה היא אולי הקשר לאנשים שתפיסת עולמם קרובה לשלי. ההזדמנויות לפעול יחד, לעזור, להעזר, לחפש דרך. אבל כשאני מרימה את הראש אני רואה את הרעות החולות שלנו כחברה: גזענות, קורבנות, קרתנות, גסות רוח, תוקפנות, אטימות. אני נעה בין תקווה ליאוש.

  10. זו אכן שעתנו.
    כי אפשר!לדבר!על הגירה אבל האמת היא שעבור רובנו זו אינה אופציה..
    אין לנו ארץ אחרת.

  11. צומת דרכים
    אפשר לפנות לכיוון ההזדמנות הנדירה
    ואפשר לפנות להעמקת הבעיה
    בינתיים נראה שהנטייה לאופציה השנייה

  12. תודה מנשה, ותודה למגיבות ומגיבים. יש לי רגשות מעורבים בנושא. אישית, אשתי ואני לא שוקלים לעזוב. אבל שנינו פתוחים לאפשרות שמי משלושת ילדינו – בנות עשרים ו… – יבחר.ו להגר מתישהו. אם אדם חושב שיהיה לו טוב יותר במקום אחר – לא הייתי עוצר אותו בשם טובת האומה. ועוד פיל מסתתר בחדר הדיונים שלנו פה: סוגיית השירות הצבאי הקרבי.
    בעקבות הטבח, רבים מאיתנו היו מוכנים עקרונית לאחוז בנשק ולהסתכן בלחימה. עם זאת, רוב השירות הקרבי פירושו תחזוק מפעל ההתנחלויות. זה מה שחיילים קרביים עושים רוב השירות. ואני בטוח שהרבה ציונים דמוקרטיים כמוני משדרים לילדיהם בעשורים האחרונים: "שירות צבאי או לאומי כן, אבל אל תלך להיות חי"רניק"

    1. היי דן
      המצב על הפנים וכל מה שכתבת אמת ויציב גם מבחינתי.אפשר אם רוצים להוסיף כהנה וכהנה עם מאה משקולות על הנשמה.
      אך ככל שהמצב מגיע לרתיחה נדרשת תגובת נגד של החברה האזרחית.וזו עושה גדולות ונצורות. מי שעוזב זכותו.לא בזה העניין.
      אלא היכולת שלנו להאחז
      בכברת הארץ הזו,להחליף ממשלה ואולי גם ניקוי אורוות כללי.לשם כך נדרשת נוכחות.נוכחות פעילה. לא רואה שמישהו אחר ב יעשה לנו את העבודה הזו במקומנו.

  13. מבחינתי הרצון להישאר בארץ הוא טבעי וכאן אני מרגיש הכי נוח , ללא הגדרות. אך כאשר אני מסתכל על העתיד ( עתיד ילדי בפרט והעתיד בכלל) , אני לגמרי לא אופטימי. ולעניין יאיר גולן- מבחינתי עוד גנרל . השינוי צריך להיות הרבה יותר עמוק ואני הייתי רוצה לראות הנהגה נשית , עם ראייה הוליסטית, הומנית ושוחרת שלום

    1. היי יזהר
      זה טבעי ,וגם כמו על עמדה אחרת בחיים היא גם תולדה של תפיסת עולם.
      איש לא מונע נדידות למקומות אחרים. השאלה היא מה עושים ליצירת שינוי.
      נשיפ זה רעיון טוב.ויש נשים במנהיגות המחאה.
      מניח שיצטרפו לחזית אחת עם יאיר גולן והנבחרת שלו.
      גם רבין היה גנרל.
      גם דה גול היה גנרל שקיבל החלטה גורלית
      בנסיגה מאלג'יריה.

  14. לנושא הרלוקיישן: כבר לפני המלחמה הנוכחית הגעתי למסקנה שהחיים בארץ קשים יותר מאשר במדינה במערב אירופה או בצפון אמריקה. המדינה לא השכילה לגבש את הקבוצות השונות לגוף אחיד ולכן יש לנו שבטים: החרדים, חובשי הכיפות, החילוניים, הערבים, הרוסים. השבטיות גורמת לאי מתן כבוד במרחב הציבורי, דבר שמתבטא במיוחד בכבישים וקשור גם לחוסר אכיפה של החוק, כי כוחות המשטרה עסוקים במקומות אחרים.
    מסיבות אלו אני לא רואה ברלוקיישן מילה גסה, אם כי מי שיממש את זה יתקל בכל מקום באותה אפלייה שבה תמיד הרוב מפלה את המיעוט.
    המצב הפוליטי הנוכחי, שבו אדם בעל יכולות רטוריות מצליח לשטות בקרוב למחצית העם וחובר לימין הקיצוני בשביל להישאר בשלטון – רק מחדד את המצב.

    1. היי אורי
      תיאור המצב הגרוע כרגע
      מוסכם עלינו. אין לנו ויכוח על כך.טענתי היא מה עושים על מנת לשנות את המצב הזה,והוא בר שינוי כמו כל מציאות פוליטית.אבל בשביל באמת לשנות מן היסוד חייבים לחיות בארץ,לפעול אקטיבית,
      ולהאמין באמת ובתמים כי השינוי הכרחי.

  15. מנשה שלום! הכל מה שכתבת נכון. אבל הדרך למנוע "בריחה" מישראל היא ההכרה שכאן ביתינו. לצערי כשאני רואה את הממשלה הנוכחית אני לא מסכים אבל מאד מבין את הבורחים. אני אפילו די פסימי לגבי ההמשך. מדינה שלא רוצה להגיע לשלום עם שכניה ורוצה להמשיך לחיות על חרבה זו מדינה שקשה לחיות בה.

    1. היי דוביק
      המילים בורחים ובריחה הן הייצוג הכי קשה של הבעיה.מה נשיג בבריחה?
      הצלת עצמנו.זה משהו בעל ערך עליון
      אבל כאשר ההצלה המורכבת,הקשה,
      המאתגרת את המצפון ואת הלב היא במקום אחר:
      הצלת החברה והמדינה
      אני מאמין שהצלת החברה
      כולה היא גם הצלה אישית
      של כל פרט.
      אולי כדאי לנסות את הגישה הזו והחברה האזרחית עושה את זה כל יום, כל שעה , כל רגע

  16. היי דוביק
    המילים בורחים ובריחה הן הייצוג הכי קשה של הבעיה.מה נשיג בבריחה?
    הצלת עצמנו.זה משהו בעל ערך עליון
    אבל כאשר ההצלה המורכבת,הקשה,
    המאתגרת את המצפון ואת הלב היא במקום אחר:
    הצלת החברה והמדינה
    אני מאמין שהצלת החברה
    כולה היא גם הצלה אישית
    של כל פרט.
    אולי כדאי לנסות את הגישה הזו והחברה האזרחית עושה את זה כל יום, כל שעה , כל רגע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ציור מבט מאחור

צ'אקרות

תרגול תודעה, גוף ונפש

תמונה של צחי

הגדול מכולם

על דינוזאורים, לווייתנים ופטריות ענק

תמונה של איתן

הותר לפרסום…

יש מי שמצטמרר ממילים אלה ויש מי שרותם אותן לצרכיו

מבנה ירוק

בנייה ירוקה

הטרנד שכבש את עולם הבנייה

דילוג לתוכן