השחרור מ"עצירות מילים"

על הספר "הנערה מח'ומיין" מאת שרה אהרוני
תמונה של משה
ד"ר משה גרנות

הספר "הנערה מח'ומיין" (ידיעות אחרונות, 2024, 350 עמודים) מספר על נערה ממשפחה יהודית מהעיירה ח'ומיין שבאיראן. אני מניח שלסופרת המוערכת הייתה סיבה לכך שמכל עריה ועיירותיה של איראן הענקית היא בחרה דווקא את ח'ומיין, הממוקמת 325 ק"מ דרומית לטהראן, כדי לתאר את ילדותה ונעוריה המוקדמים של נהיד, היא "הנערה מח'ומיין", דמות המדהימה את כולם ביכולותיה. נראה לי שלא בלי כוונה מצוין בספר שבעיירה זאת נולד (כנראה ב-1902) רוחאללה ח'ומייני, כהן הדת האכזר שגרם למהפכה האסלאמית המבהילה באיראן ומאיימת על כל העולם. בספר מצוין שח'ומייני נולד – לפי אמונתה של משפחתו – במזל רע (עמ' 20-19). שני עולמות קוטביים – שורשם במקום נידח אחד.

ובכן בעיירה ח'ומיין גרה משפחה יהודית, שמה רבאני, המחויבת לשלוח את ילדיה לבית ספר מוסלמי, שם אסור ליהודים לשתות מים מהברזייה, כי הם "טמאים", וכן אסור ליהודי רטוב מגשם להתקרב למוסלמי שמא הטיפות עלולות לנגע אותו ב"טומאה". הקנאות הדתית המופלגת הזאת היא נחלתם של השיעים בכל המרחב המוסלמי.

הגיבורה הראשית ברומן זה היא, כאמור, נהיד, הבת השנייה של משפחת רבאני. אנו פוגשים אותה בגיל שתים עשרה כאשר מתקיימת בבית חגיגת אירוסין, ולה עצמה אין מושג במה מדובר. אט אט מסתבר לנהיד שביום שנולדה נדרה אימה נדר עם אחיה משה, שבנו יעקב, הגדול מנהיד בשמונה שנים, יישא את נהיד בבוא היום. גורלה נקבע מראש, אפשר לומר, כבר בבטן אימה. אילו נשארה המשפחה בח'ומיין, יש להניח שהנישואין הכפויים האלה היו מתגשמים, כי כך היה מקובל. בספר מובאים לדוגמה נישואיה של סבתה של נהיד לגבר שתום עין וכמעט חירש, הגדול ממנה בעשרים וחמש שנים, כי כך קבעו הוריה.

אלא שאז מתקיים מפנה דרמטי בעלילה: החתן המיועד, יעקב, עלה לארץ והתיישב בקיבוץ רגב (שם שהומצא על ידי הסופרת), השייך ל"השומר הצעיר". נהיד מחויבת להגיע אליו, וכשתהיה בגיל המותר לנישואים בארץ, עליה להינשא לו (לפי האמונה, הפרת הנדר עלולה לגרום לאסון). בקיבוץ נהיד צריכה להתמודד עם חידושים ומוזרויות, שלא פיללה את קיומם: אוכל אשכנזי (דג מלוח!) בחדר האוכל, בנות לבושות לא צנוע (מכנסיים קצרים!), בנות ובנים לומדים יחד, מתקלחים במקלחת משותפת, וכן קשיי השפה ולמידת העברית. היא פוגשת צעירים מגלויות אחרות, וכן, מתוודעת לתחושת הקיפוח של יוצאי ארצות האסלאם, שלדעתם קיים גם במקום האמור להיות שוויוני – הקיבוץ. במשך חמש השנים (1960-1955) נהיד, שבחרה לעצמה את השם תמר, הופכת לישראלית בכל רמ"ח איבריה: היא אסירת תודה על הקליטה בקיבוץ, אבל יש לה ביקורת על הפגמים שמתגלים בו, והמהפך הזה באישיותה מתואר בכישרון רב.

כשנהיד-תמר מגיעה לגיל שבע-עשרה, דורש יעקב לקיים את הנדר ולהתחתן איתה. והוא גם דורש שלא תתגייס לצבא. בתחילה תמר מבועתת מהמצב שאליו נקלעה: היא לא מכירה את יעקב, ובוודאי לא אוהבת אותו, היא חשה אובדת עצות, אבל חברותיה, שעלו ממרוקו, מסייעות לה להתנגד לנישואין, והקיבוץ מגבה אותה באופן מוחלט, וגם מסייע לה להתגבר על הזעם של משפחתה, שאיימה על ניתוק הקשר עימה.

נערה שנחשבה טמאה בעיני חברותיה לכיתה בבית הספר המוסלמי בעיירה, שגורלה הועיד אותה לכניעה מבישה, הופכת תוך שנים מעטות לאישה עצמאית, לישראלית דעתנית מעוררת התפעלות, והיא, שעד לא מכבר הייתה במעמד של נקלטת, הפכה לקולטת עלייה – היא קולטת את משפחתה שהגיעה בחוסר כול, ושוכנה בפחון לוהט בקיץ ודולף גשם בחורף – במעברת נפוליאון בעכו.

הספר מזמן לנו מפגש עם הנדודים המיוסרים של העולים לארץ, גם אחרי קום המדינה: אנו עוקבים אחרי נהיד הנאלצת להתגורר עם משפחה זרה, ודי עוינת, בבהשתיה, הוא בית הקברות היהודי בטהראן, שם נקבעה התחנה האחרונה לפני העלייה ארצה. הספר מתאר את הנסיעה הארוכה לאיסטנבול, ומשם ארצה באונייה צפופה ומזוהמת מהקאותיהם של העולים. למשפחה "המאמצת" של נהיד, שקיבלה שכר על ליוויה לארץ ישראל, ממש לא היה איכפת שנהיד הלכה שם לאיבוד, ונעלמה להם במשך שלושה ימים מיוסרים.

השיח העדתי המתנהל בארץ משנות החמישים ואילך מתואר בספר בזעיר אנפין; מובילה אותו חברתה של תמר, אהובה, המצביעה על התנהגות האשכנזים שבזכות הקמתם את הקיבוץ, הם מרשים לעצמם להתנשא ולהתבדל. הדס, החברה השנייה של תמר, סבורה שצריך להודות לקיבוץ שקלט אותם, כשהם באו לארץ בלי כל רכוש, וקיבלו כאן דיור, אוכל ותרבות, וכן, כאן חוגגים יום הולדת, מה שלא היה מקובל באיראן וגם לא במרוקו.

מהפך חשוב אירע לנערות שעלו ארצה: הן נושעו מ"עצירות דיבור" שהייתה חובה עליהן במשפחה המסורתית בגלות, וכאן הן רשאיות לזעוק גם כלפי מיטיביהן, על כך שאין תגובה נאותה כלפי מטרידני מין, שרק נוזפים בהם, אך לא מענישים אותם, על הנוהג האכזרי להפריד את התינוקות מהאימהות, ועל כך שהקיבוץ כופה "סידור עבודה", שאין בו אפשרות להתמקצע במלאכה שהקיבוץ לא נזקק לה, כגון רפואה, עריכת דין וכד'. זה היה נכון אז, והספר מתאר זאת בצורה נאמנה, אולם כיום אנו יודעים שמאז שנות החמישים חלו שינויים מפליגים בהווי הקיבוצי.

לאחר שרמזתי על עלילת הספר, אני מבקש לציין שתי עובדות: ברור שכדי לכתוב רומן מלא וגדוש כזה צריך תחקיר יסודי על איראן, על יהדות איראן, על טורקיה, מרוקו, יהדות מרוקו, ארץ ישראל בחיתוליה, ההווי בקיבוץ של השומר הצעיר, וההווי של העולים החדשים באותם ימים. כמי שעלה ארצה באותן שנים ממש, אני מעיד שהסופרת מביאה בספרה קושט דברי אמת. וכן, כפי שצפוי מעולים חדשים, תמר וחברותיה מתבלות את דבריהן במילים ופתגמים "מהבית" – בספר משובצים היגדים ופתגמים בפרסית ובערבית מרוקאית, שתי העדות העיקריות שבבסיס העלילה. על ההשקעה האדירה הזאת בתחקיר למדו קוראיה של שרה אהרוני מספריה הקודמים. וכן, צריך לציין את הכישרון הגדול שלה לעצב שלל דמויות, כך שהקורא יכול לראותן חיות בדמיונו.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

  1. תקופה לא רגילה של קיבוץ גלויות ומפגש חברות ועדות ברמות תרבותיות וערכיות שונות. חשוב שיכתב הרבה, בטרם אנשי דור המפגש נעלמים.

  2. טוב לשמוע על כתיבה שקדמה לה לימוד הרקע והתקופה. יותר מידי ספרים נכתבים כלאחר יד על ידי מחברים שממש חוטאים למציאות במסגרתה מתחוללת לכאורה העלילה

  3. לאלף: ממש לא "אכלו לי שתו לי". הספר בהחלט מראה את השלילה שבמוסכמות שהיו מקובלות בפרס, ומשבח את ההווי הליברלי של ארץ ישראל בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. אינני מבין איך הסקת מסקנה הפוכה. האם הרשימה שלי אשמה?

    1. את בת דור שלישי לקיבוצניקים
      חושבת שתיארת נכון את תרומת הקיבוצים
      במסגרת האתגר של קליטת עליה ושל יצירת אומה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דו כיווני

לא לפחד מהפחד

היכרות עם מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי תוביל לצמיחה

דילוג לתוכן