הסופר שחשף את האמת על החיים בגולאג

פַּכִּים קטנים מהספרות הרוסית (4)
תמונה של משה
ד"ר משה גרנות

בפרקים הקודמים בסדרת מאמרים זו עסקתי ביצירותיהם של גדולי הסופרים הרוסים – פושקין, גוגול, דוסטויבסקי, טולסטוי ופסטרנק, אליהם מצטרף גם אלכסנדר סולז'ניצין (2008-1918) ובפרק זה אציג חמש מיצירותיו.

"יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" – איוואן דניסוביץ' ברח מהשבי הגרמני, ובמקום שיוקירו את גבורתו, הוא נאסר בסיביר כביכול בגין ריגול. במשפט לא הובאו הוכחות, והשופטים קבעו מאסר של 10 שנים על פי הנחיות מלמעלה. יום גזר הדין נחשב בעיני איוואן דניסוביץ' ליום מאושר, ומתוך "האושר" הזה מבין הקורא עם אילו זוועות מתמודדים שפוטי משטר האימים של הבולשביקים. מדוע הוא "מאושר"? כי השיג עוד מנת אוכל, עבד בניקיון בשמחה, לא נדון לצינוק, ולא חלה בגלל הקור הנורא. עיקר העיקרים – הוא מאושר שאסרו אותו, ולא את אחיו, הנשוי ואב לילדים.

"אגף הסרטן" – לרומן הזה יש בסיס אוטוביוגרפי, שכן סולז'ניצין, שנאסר בגולאג הסובייטי, חלה בסרטן ואושפז בבית חולים בעיר אוזבקית. האירועים בספר זה התרחשו בשנת 1955, לאחר שחרושצ'וב גילה את הזוועות שחולל סטלין. החדר בבית החולים, שבו תשע מיטות, מאכלס את החברה הרוסית בזעיר אנפין. מבחינה זאת המסגרת של הרומן דומה לזאת של "בדלתיים סגורות" של סארטר ו"סוף משחק" של בקט. בחדר הזה אנו פוגשים אנשים שהלשינו על מנת להיבנות מכך (רוסאנוב זכה בפרס – מרפסת – על הלשנה), ואנשים בגילים שונים מסביבות חברתיות שונות.

הגיבור הראשי הוא קוסטוגלוטוף, שללא ספק מגלם את דמותו של הסופר עצמו. כל החולים באגף אינם רוצים לדעת על מחלתם, כאילו רק הדיבור על כך עלול להרע. קוסטוגלוטוף, לעומת זאת, דורש מהצוות המטפל פרטים על מחלתו, ואף גונב ספר רפואה מהאחות. הוא בילה את מיטב שנותיו במאסר, והוא משתוקק לחופש, אולי מחוץ לגבולות רוסיה, ומייחל למעט אושר, ואז מסתבר לו שהטיפול עלול למנוע ממנו את חדוות המין. לעומתו, חולה אחר, שלובין, טוען שאושר איננו העיקר, אלא הטוב, המוסר. בין החולים בחדר נמצאים הנער דיומקה והנערה אסיה. לדיומקה הכדורגלן עומדים לקטוע רגל, ואילו לאסיה עומדים לקטוע שד. יש בספר תמונה מכמירת לב כאשר אסיה מגלה את שדיה בפני דיומקה, שיהיה מישהו בעולם שיזכור איך נראתה לפני הניתוח.

הספר מתאר את ההוויה הקומוניסטית המזעזעת: חובה להלשין על "אויבי המשטר", אמירת מילה שהמשטר מחשיב כלא נכונה דינה גזר דין מוות או סיביר; ביורוקרטיה נוראה; שחיתות; זלזול בצורכי הפרט. הקומוניזם שדגל בשוויון מעניק לסמלים משכורת של 20 רובלים, ולקצינים – משכורת של 600 רובלים, וברור שקצינים יכולים להיות רק "יסודות פרולטריים" שבשלטון הסובייטי נקבע כעניין של תורשה: קוסטוגלוטוף, מדען שעבד כל חייו ולחם נגד הנאצים, נחשב לאויב העם כי הוא בן של סוחר, ואילו רוסאנוב (המוזכר לעיל) נחשב לפרולטר למרות שמעולם לא עבד.

"במדור הראשון" – את שם הרומן שאל סולז'ניצין מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה, שם הוא מקצה מדור מיוחד להוגי הדעות של התקופה האלילית. גם רומן זה מתבסס על עובדות מהביוגרפיה של הסופר, שבהיותו מדען נאסר במדור המיוחד למדענים, ואשר בו זוכים ליחס יותר אנושי מאשר בשאר מחנות הגולאג.

מדובר בכלא מאורינו, שבו האסירים מכינים מכשירים לפענוח קולות. במדור הזה מצויים אסירים שמעולם לא נשפטו, והובאו לשם כדי ליהנות מיכולותיהם המדעיות מבלי הצורך לשלם להם על כך. אחד מאלה שנאסרו ללא משפט הוא פרופ' צ'לנוב. אסיר אחר, ספירידין, היה שבוי אצל הגרמנים, וכשחזר מהשבי, נאסר יחד עם משפחתו באשמת שיתוף פעולה עם האויב. לב רובין הוא קומוניסט נאמן, ולמרות זאת הוא נאסר, והוא מצדיק את המשטר שטעה לגביו טעות "הכרחית". המקרה הזה מזכיר את מנהיג מפ"ם מרדכי אורן שנאסר בצ'כיה, וטען כי הייתה טעות לגביו, אבל הוא מצדיק את המשפט הקומוניסטי.

הספר גדוש בסיפורים על הלשנות שגרמו למאסרים. מסופר על מדענית בשם נאדיה, שנאלצה להתגרש מבעלה האסיר נרז'ין, כדי שתוכל להמשיך בעבודתה המדעית. המחבר מתאר את האנטישמיות הקומוניסטית במסווה של מלחמה נגד הקוסמופוליטיות. האסירים מחויבים להשתתף באסיפות הארוכות והמשמימות כדי להתחנך מחדש. הספר מזכיר את הגנרל מאקאראגין שחי חיי רווחה של קפיטליסט, ושלח אלפים לכלא. בתו, קלארה, העובדת החופשייה במדור הראשון, מתפכחת מהאשליה הקומוניסטית, ונוכחת לגדולתם של המדענים האסורים בלא אשמה, והיא מתאהבת באסיר רוסקה. לאריסה, עובדת אחרת, מתאהבת בסולודקין, וסימוצ'קה מתאהבת בנרז'ין, שכאמור, אשתו נאלצה להתגרש ממנו.

"ארכיפלג גולאג" – זה הכינוי לרשת מחנות המאסר הפזורים בסיביר, שאליהם נשלחו מאות אלפי אזרחים חפים מפשע, כמעין קורבן שמתחייב מ"הדיקטטורה של הפרולטריון". המחבר מתאר את חיי הבורגנים, מועדפי המשטר הקומוניסטי, והעוני המשווע בכפרים. משאיות נוסעות בכבישי רוסיה, שעליהן כתוב: "לחם", "בשר", ולאמיתו של דבר הן נושאות אסירים אל הגולאג. הסופר מתאר את מקור האסון שפקד את רוסיה: סטלין, איש אכזר, סנילי, מעריץ ואוהב את עצמו בצורה חולנית, פוקד לשנות את ספרי ההיסטוריה, ממציא ספרות סוציאליסטית, אוסר ורוצח את מי שסבור כי היה מהלך שונה להיסטוריה מזה שהוא קבע. מסתבר שגורלה של אומה נתון בידיו של פסיכופת.

"אוגוסט 1914" – רומן (מוטב לקרוא לו כרוניקה) שסולז'ניצין כתב בהשפעת טולסטוי הנערץ עליו. טולסטוי כתב על מלחמות של רוסיה עם נפוליון מאה שנה לפניו, וסולז'ניצין, (שאותו המשטר הסטליניסטי מבקש להעלים), כתב גם הוא על מלחמה גדולה שהתרחשה לפני שנולד. כמוהו, גם סולז'ניצין מתלבט בשאלה אם מצביאים יכולים לחרוץ גורלות היסטוריים.

הסופר חושף את הכישלונות הרוסיים במלחמת העולם הראשונה, כשהכאוס בשיאו, ואת הגנרלים הרוסים שהם בעלי חשיבה ברברית. לעומתם הוא מביע הערצה למכונת המלחמה הגרמנית. יש מספר קצינים רוסים בעלי ידע ויכולת, כמו הפולקובניק (אלוף משנה) וורוטינצב והגנרל סמסונוב, שהממונים עליהם חוסמים את פיותיהם, ואף מגרשים אותם מישיבות המטה. במלחמה הזאת נזרעים זרעי הסוציאליזם שהביא אסון על רוסיה, וכן, מתווי דרך הסוציאליזם מדברים גבוהה גבוהה על העתיד הסוציאליסטי, אלא שהם עצמם מעולם לא עבדו. זה מזכיר ראש מפלגה סוציאליסטית בארץ, שלא עבד יום אחד בקיבוץ שבו הוא גר, כי הוא עסוק בלחשוב איך להיטיב עם האדם העמל…

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

4 תגובות

  1. לתקצירים יש יתרון כי הם מונעים מצב אופייני שמרוב עצים לא רואים את היער. מצד שני הם מעודדים תופעות שהאינטרנט יוצר של קוראים שמסתפרים בכותרת.

  2. להיות סופר שלא מסכים עם השלטון במדינה טוטליטרית זה כמעט בלתי אפשרי. רק למעטים ביותר ביותר יש אומץ ואפשרות לפרסם בכלל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דו כיווני

לא לפחד מהפחד

היכרות עם מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי תוביל לצמיחה

דילוג לתוכן