שתי חברות שאיבדו את הצפון

הישראלים והפלסטינים זקוקים ל"תכנית מרשל" מעודכנת
תמונה של מנשה
מנשה בן מאיר

מישהו צריך וחייב לומר את הדברים הבאים. לשם כך הכותב חייב להשעות את הלוקאל-פטריוטיות שלו ולהתבונן על המצב ממעוף ציפור.

הצדדים הניצים ששים על כל הרוג מן העבר השני ומקדשים את הרוגיהם שלהם. קדושת ההקרבה של הצעירים משותפת לשתי החברות. ייתכן כי במאזן הסופי, ללא הנחות, מדובר בשתי חברות המקדשות את המוות, שהן פטאליסטיות מעצם טיבן ופועלות בהשראת קול שמיימי או על פי צו המגיע מנבכי ההיסטוריה. מצב משיחי זה מגמד שיקולים פרקטיים וריאל-פוליטיים. אלה שתי חברות המקיזות זו את דמה של זו בלי חשבון. גם העתיד לא מנבא טובות:

"ג'יהאד התקפי" מוסלמי יוכל להתגבר על חילוקי דעות אסלאמיים פנימיים על זהות הסמכות שרשאית להכריז ג'יהאד התקפי ועל הגדרת טריטריות כ"דאר אל חרב". "מלחמת קודש" יהודית תפעל לפי תבניות נפשיות מוכנות מראש: "תמות נפשי עם פלשתים" ו"מי לה' אלי". האופציה הגרעינית תנומק בטיעון המשיחי "כי לה' המלחמה".

אלה שתי חברות שאיבדו את עמוד השדרה הלוגי שלהן, ונראה כי נותרו רק מצח נחושה וטירוף הנקם. שתי החברות אימצו את חוקי הג'ונגל (את הווילות כבר הרסו הכתב"מים) ושתי החברות הולכות ומידמות זו לזו כמו שני תאומים זהים.

 ב"אפוקליפסה עכשיו" ישנו קורץ אובדני אחד שאיבד את הצפון והוא גילום מושלם של "על חרבנו נחיה". באפוקליפסה שבכאן המנהיגויות האסוניות של שתי החברות הן כפילויות של קורץ. העימות המתמשך (מאז שנת תרפ"ט, היא שנת 1929) תובע קורבנות אדם, אולי על מנת לשכך את ציפיותיהם של אלי המלחמה השבטיים. מתהווה כאן פלונטר אפוקליפטי שיכול להסתחרר למלחמה גרעינית. זו תגיש מתכון מושלם של הרס הדדי ואדמה חרוכה והשלכת האזור לסצינה דמוית הירושימה ונגסקי.

כמשקיף ממעוף ציפור אפשר לזהות את אותות ההרס של שתי החברות. האוכלוסייה הפלשתינית חווה נכבה מתמשכת ושלילה נחרצת לכל שאיפה למימוש מולדתיות פלסטינית. בחברה הישראלית חרדת האפוקליפסה מתחילה לחלחל. הדרכונים הזרים והכנת דירות המקלט הם תסמינים מובהקים להתפוררות ואולי גם הדהוד מאוחר להחמצה או להצלחה להימלט מגיא ההריגה באירופה.

מכיוון שמדובר בשתי חברות שאיבדו את הפוקוס, חובה על העולם למנות ועדה קרואה. כנראה רק פעולה מעשית מעצמתית, הכוללת איום במצור כלל-עולמי על האזור המדמם הזה, תביא התחלה של התפכחות ומהלך של שיקום. נדרשת "תכנית מרשל" חדשה.

אחרי מלחמת העולם השנייה בנות הברית בדקו לעומק את מבנה המדינות הכבושות, טיהרו יסודות פאשיסטיים בחברות אלה וכוננו דמוקרטיות ליברליות. איטליה, גרמניה ויפן השתקמו בשל התערבות צבאית, משפטית, מוסדית וכלכלית של בנות הברית. התוצאה המרשימה מלמדת על רצינותה ויעילותה של תכנית מרשל. הגיע העת לכונן תכנית כזו כאן ועכשיו לשם כינונן מחדש של שתי החברות ולטיהורן מאלמנטים סמי-פאשיסטיים. אלמנטים אלה דבקו בהן בשל הקזת דמים ממושכת ודישון אובססיבי של מצעים אידיאולוגיים המושתתים על אמונה בעליונות הדת או הגזע או האומה.

ממעוף ציפור המציאות אינה מובחנת לדקויותיה. ממעוף ציפור הכול נראה דומה. תכנית מרשל לאזורנו נראית אוטופיה, אך מדינאים משכמם ומעלה, אמיצים ונחושים, יוכלו לרדת לדקויות ולרזולוציה תואמת ויחד ליצור גם מובחנות ברורה וייחודית בין שתי החברות וגם לטפח מכנים משותפים חיוביים ביניהן.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

10 תגובות

  1. למנשה בן מאיר,
    קשה מאד לקרוא את מאמרך שלעיל. הנחותיו היסודיות אינן מציאותיות. יש הבדלים עצומים בין החברה היהודית (חילונית ודתית) לבין החברה המוסלמית. כנראה שהנך מתעלם מההבדלים הללו. החברה היהודית מקדשת את המוות? העימות התחיל מ- 1929? מנשה היקר האם זה המסר שהנך משיא בהיותך פעיל חברתי? העולם ימנה וועדה קרואה? כמו האו"מ למשל? ממליץ מאד שתעיין בספר הדן ביחב"ל בשם "פוליטיקה בין האומות" שכתב הפרופסור הנס מורגנטאו הנחשב לאחד מאבות מדע המדינה המודרני. עוד יוסיף לך ידע רב הספר "The Arab Lobby" (מאת החוקר מיטצ'ל בורד, בהוצאת הרפר-קולינס, 2010, ניו יורק) הדן באריכות בנושאים המתחברים בדיוק למאמר הדמיוני שלך.

    1. ראשית אני בוגר מדעי המדינה.שנית הספר של מורגנטאו שלמדתי ממנו כבר ארכאי.נכתבו מאז מאות ספרים על הסכסוך.הספר על הלובי הערבי חשוב והוא מקביל לשדולה היהודית והישראלית.

      עניין הדימיון והמציאות הוא עניין מורכב.חשוב שלא ניתן שיפוטים.לך תדע מי מדמיין ומי מציאותי.נשאיר פתוח.
      "פעיל חברתי" הוא לא זהה לפעיל מפלגתי או סיעתי.יש לכל פעיל חברתי
      ערכים ותפיסה עצמאית משלו.
      עכשו לעצם העניין
      כתבתי במפורש כי אני לוקח נקודת ראות קצת "אובייקטיבית".
      אני פטריוט ישראלי ומשם אני מגיע לתיזת המאמר.
      יש סרטון קלאסי ביוטיוב
      של מקלרן שנקרא "שכנים"
      מאות תלמידים שלי ראו אותו.
      הדגמה מעולה למה קורה לשני אויבים מרים במשך השנים.שווה צפיה.
      אם תשים לב המשיחיות הדתית והגזענית,המתנחלים החמושים היום,מיטוט הדמוקרטיה
      הוא חיקוי מעורר אימה של הצד השני.
      ככה שחשוב שנצא לצורך הדיון מאזור הנוחות שלנו ונבדוק מה קורה מעבר למחיצות האידיאולוגיות וגם בהחלט הקיומיות.

      תודה שהגבת.נעים להתדיין איתך יצחק.

  2. בטח ציפית מראש לתגובות שעוד יגיעו שאפו לזה שפרסמת וכל הכבוד לתגובה שלך

  3. וכשמבוגר אחראי מנסה לעזור, שני הצדדים שאיבדו את הצפון רבים איתו

  4. במקום לפרוח זו לצד זו, הורסות ומזירות זו לזו הדדית וכולם מפסידים

  5. מנשה יקר, תמיד כותב חד ומדויק.
    לו רק יכול הייתי להאמין ברצונן הטוב של מדינות העולם. אך האמת היא שאני חושב ששינוי אמיתי יכול להגיע רק מבפנים, רק אדם עם שיעור קומה כשל נלסון מנדלה יכול לגאול אותנו מהחורבן הממשמש ובא.
    בנתיים נותר רק להביט נכוחה לעבר הזוועה, האפוקליפסה הקרבה.

    1. היי גלעד
      ללא הלחץ הבינלאומי
      ללא דה קלרק ששיחרר את מנדלה והפך אותו לשותף פוליטי לא היה מתרחש שינוי.
      מקורות להרחבה:
      הוחרף המצב לכדי הכרזת "מצב חירום", תהליך שהוביל להגברת הסנקציות הבינלאומיות נגד דרום אפריקה, ולקריאה מצד קבוצות דתיות בעולם להחרמתה[5].

      סוף האפרטהייד וחילופי השלטון
      עריכה
      לאחר התפטרותו של בותה בשנת 1989 החליפו בתפקיד חברו למפלגת השלטון פרדריק וילם דה קלרק. ב-17 ביוני 1990 הפתיע פרדריק את דרום אפריקה ואת העולם כולו בהכריזו כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה. הוא ביטל את יתר חוקי האפרטהייד המפלים ובראשם את חוק מרשם האוכלוסין, שהיווה בסיס להבדלה בין אזרחי דרום אפריקה. דה קלרק התיר מחדש את פעילותה של מפלגת "הקונגרס הלאומי האפריקאי" (ANC) כמו גם את פעילותן של תנועות פוליטיות אחרות, ושחרר מכלאו את מנהיג ה-ANC נלסון מנדלה. הוא גם פתח במגעים עם מנדלה לקראת קיום בחירות רב-גזעיות לראשונה במדינה, והעברה מסודרת ושקטה של השלטון לידי הרוב על בסיס דמוקרטיה אמיתית. על פעילותם זו זכו שניהם בפרס נובל לשלום לשנת 1993.(ויקיפדיה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן