איזהו עשיר – השמח בחלקו

השוואת תרבויות ולקחיה לסכסוך הישראלי-פלסטיני
צילום של גדעון
ד"ר גדעון שניר

האמרה "איזהו עשיר – השמח בחלקו" מיוחסת לעשיר המנסה לנחם את העני לבל יתקומם נגדו. היא כנראה נכונה גם כשמדובר במתרחש בעזה בימים אלה. באופן מסורתי ואף מכוון, ועוד לפני אוקטובר, עזה נחשבת לענייה מרודה שרוב אזרחיה נמצאים על סף חרפת רעב וכמי שישראל וקטאר מזינים את חוסריה. חברי הקבינט הצבאי שלנו מרבים להרהר באפשרות לעודד את תושבי עזה הרעבים לראות בחמאס את האשם במצבם, ולפיכך להתהפך ולשלול מחמאס את השלטון. אכן, מדי פעם מצליח אוהד חמו להקליט קומץ רעבים שהעזו לדבר למיקרופון בגנות חמאס העשיר שהפקיר את עזה לרעב ולמחסור. המחשבה הישראלית שמהלך כזה אפשרי מקורה בהיגיון שרעב כמניע הישרדותי אולטימטיבי יכול להתגבר אפילו על הפחד מפני אנשי חמאס המיליטנטיים ביותר. כך משליכים הישראלים היהודים את תפיסת עולמם התרבותית על הפלסטינים. אך יש מקום להטיל ספק בסיכויי ההצלחה לכך.

אחד ממדדי השוואת תרבויות מכונה "מרחק כוח" (power distance), והוא עוסק במוכנות החברתית לקבל את קיומם של פערי כוח בחברה האנושית כתופעה טבעית ולגיטימית, המקובלת מצידם של פחותי הכוח בחברה. מידת ההסכמה לכך נקבעת על פי חוות דעתם של הכפופים לבעלי הכוח, שלפיה בעלי הכוח ראויים לתגמולים, זכויות ופריווילגיות חברתיות בזכות כוחם. אלמנטים של "כוח" יכולים להיות עושר כספי, נכסים, ידע ומומחיות, סטטוס חברתי מולד, השפעה פוליטית, משאבים, כוח פיזי וכדומה. הבסיס לכך היא התובנה שאין דבר כזה "שוויוניות" בטבע, אלא שקיים מה שמכונה "סולם ניקור" (pecking order), ואין סיבה שהחברה האנושית תהיה שונה בהיבט זה מהסדר הטבעי.

תפיסת עולם תרבותית זו מאפיינת קהילות קולקטיביסטיות המעמידות את הקבוצה (המשפחה הפטריארכלית, שבט, קהילה, לאום, אמונה אידאולוגית דתית) – בעדיפות על פני האינדיבידואליות, שבסולם העדיפויות שלה זכויות הפרט ממוקמות מעל לאינטרס החברתי. תפיסת עולם תרבותית זו מבדילה את החברה היהודית-ישראלית מהחברה המוסלמית-ערבית. תופעה זו גם מסבירה את הכישלון של מהפכת "האביב הערבי" כמו גם את כל כישלונות המערב, בעיקר ארצות הברית, "לשכנע" את מדינות המזרח התיכון לאמץ את הדמוקרטיה, שכאמור נוגדת את התפיסה הקולקטיביסטית, הנתמכת בממד החברתי המאדיר את הכוח והפעלתו הלגיטימית כמו גם האידאולוגיה הדתית המוסלמית.

עדויותיהם של חיילים שנכנסו לבתי המגורים בכל ערי עזה, מציינות שמלבד כמה שכונות עוני שנותרו במחנות הפליטים, הם הופתעו לראות בתים ודירות ברמה סבירה ואיכותית אף מעל לממוצע הישראלי, ולצידם שכונות בני המעמד הבכיר העשיר יותר של ראשי מנהיגות חמאס ובכירי החמולות, המצוידים בכל הטוב והיקר, כולל כספות שהכילו אלפי ואף מיליוני דולרים. בישראל הייתה ציפייה שחשיפה של שכונות העושר לציבור העזתים העקורים תעורר אותם למחאה, אם לא להפיכה של ממש, אך זו אינה מתרחשת, כפי שלא התרחשה גם בעקבות ניסיון המהפכה באביב הערבי (2010–2020). המסורתיות החברתית ניצחה בסופו של דבר את שאיפות הצעירים לשינוי משמעותי, מלבד החלפתם של כמה רודנים באחרים דומים. גם הפרסומים האחרונים על מענקי עתק של מיליארדי דולרים שזרמו לעזה במשך השנים, שאת רובם קברה מנהיגות חמאס בהתחמשות ובחפירת רשת מנהרות מדהימה, לא ישנו דבר מבחינת הציבור העזתי, הגדל על ברכי דוקטרינת הג'יהאד המוסלמי.

לסיכום: המחשבה הישראלית שעוני ואף רעב (יחד עם הקניית השכלה גבוהה) יניעו את החברה הערבית לאמץ את החזון להפוך את עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון", כפי שמכתיב ההיגיון המערבי-הישראלי, ושלצד החזון תתפתח מוכנות לקבל את קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון – מחשבה זו אינה עומדת במבחן המציאות, לא לפני מלחמת 7 אוקטובר ומן הסתם גם לא אחריה. זהו גם ההסבר לכישלונה של מדיניות ההכלה שישראל אימצה בעשור האחרון – לקח שאנו משלמים עליו היום בדם.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

16 תגובות

  1. עובדה למשל שהערבים בארץ לא הצטרפו למאורעות אוקטובר. זה מעיד שאפשר לשנות התנהגות והתייחסות

  2. תום
    ישראל ניסתה לקדם את חזון "סינגפור של המזרח התיכון" כבר לפני שנים, והנשיא שמעון פרס התרוצץ בכול העולם כדי לגייס תמיכה וכסף. הרעיון זה לא מומש כי הפלסטינים לא היו מוכנים שהפרויקט הזה ירשם לזכותה של מדינת ישראל. וכול הכסף נקבר במנהרות, במפעלי יצור נשק ובווילות הפאר של ראשי הארגון. ולכן אין ביטחון שהמצב בעזה יהיה שונה תחת שלטון הפת"ח. כי הפלסטינים "חיים מקורבנותם ופליטותם" הניצחיים. וכאשר זה יפסק- הם מאבדים את הקלף החזק ביותר שלהם לגיטימיות מלחמתם במדינה היהודית. כי האידאולוגיה כאן גוברת על כול רציונל (מערבי) של שיפור רמת החיים וחיי שלום.
    למנוע ממך ספק, ממצאי סקר דעת הקהל הפלסטיני מדצמבר האחרון, מראה על תמיכה גוברת בחמאס עזה עצמה ובמיוחד בגדה, ולמרבה הזוועה גם תמיכה בטבח 7 אוקטובר (71%) לצד הכחשה גורפת לפשעי המלחמה של החמאס (91%) והטלת כול אשמת פשעי המלחמה- איך לא- על ישראל (94%). ובעזה 65% תומכים ביחיא סינואר ובשובו לשלטון לאחר המלחמה. כך שאין לצפות לשינוי תודעתי כול עוד חמאס שולט, ודורות מתחנכים על בירכי דוקטרינת הג'יהאד המוסלמי.
    לגבי ערבי ישראל- אכן השקט הפתיע, למעט גילויי שמחה ספורדיים וחלוקות סוכריות פה ושם, לצד תמיכת אחמד טיבי בציוץ המהלל את טבח אוקטובר (שהוסר מאוחר יותר). כול הפלסטינים באשר הם הופתעו מגילויי האחדות הישראלית שקלקלה את יישום מודל "קורי העכביש" עליה בנו את המתקפה המשולבת של כול מיליציות הטרור יחדיו. 7 באוקטובר היה רק ההתחלה- כי לא ניכר שהפלסטינים נסוגים מחזונם למדינה נקייה מיהודים מהנהר ועד לים. לצערנו כי רב. אנחנו עדיין רחוקים מאד משינוי תודעתי והתנהגותי לפחות דור אחד או שניים.

    1. אין בעולם חברה (או מדינה) מוסלמית דמוקרטית. גם לא תהיה. אף פעם. בוודאי לא תוך דור או שנים. למזלם הטוב ערביי ישראל חיים במדינה דמוקרטית אצל היהודים. כמובן שהם מושפעים מכך. אבל מי שמכיר את ההתנהלות הפנימית באזורים הערביים בישראל יודע שהדמוקרטיה רחוקה משם. המצב ברצועת עזה לא ישתנה. לא משנה מי ישלוט שם, חמאס, אש"פ, או כל חבורה מוסלמית אחרת. אנו בישראל מתווכחים עם עצמינו. בדרך כלל אנו לא מבינים את התרבות הפוליטית המוסלמית. מכאן נובעות הפנטזיות שלנו. למשל ראה הסכם אוסלו והאשליות שטיפחנו סביבו.

      1. למגיב, נכונים דברי אמת .
        הדילמה אכן מונחת לפתחם של ערביי ישראל. אפשר שרובם מכירים בסתר ליבם שהתמזל מזלם לחיות במדינה דמוקרטית כמו ישראל לעומת האלטרנטיבה המזומנת להם במקרה ויתממש החזון שלהם מ"הנהר ועד לים"- כפי שהם עדים לה ממלחמות אזרחים בסוריה, עירק, לבנון ואחרים, בהם מוסלמים הורגים מוסלמים במספרים גבוהים לאין שיעור יותר מכול המוסלמים שנהרגו במלחמותיהם ביהודים. אבל זו נקודת השקפה ישראלית/מערבית שיש לקחת בחשבון שהאידאולוגיה של מלחמת הדת – חרף הדם שנשפך שם- עולה אפילו על יתרונות הדמוקרטיה- שבתרבות האיסלמית היא פסולה. זה תפקידה גם של מערכת החינוך.

    2. שלום גדעון
      תודה על המאמר המעניין
      המסקנות הנובעות ממאמרך הן ברורות וגוזרות עלינו כמדינה אסטרטגיה שונה ברמה הביטחונית והמדינה.
      1.הפרדיגמה של ישובי צמודי גדר חייבת להיות צבא צמוד גדר כשהגדר מאחורי ואיזור חייץ לפניו הן בדרום הן במיזרח והן בצפון. ישובי חומה ומיגדל התאימו לקום המדינה שקבעו את גבולותיה
      2. מדינת ישראל צריכה לבחון את מדיניות החימוש שלה ולהחליט לחזור לייצור עצמי של מאגרי תחמושת בלי לפגוע בקשרים עם האמריקאים אבל כן לנסות להפחית תלות לפחות במימדים ספציפים. המאבק התרבותי בין חפצי חיים כמו מדינת ישראל אל מול מות קדושים דתי יחייב אותנו לתחזק צבא גדול וחזק בשכונה המאוד אלימה בה אנו חיים.
      3. כל הסדר עם הפלשתינים אם יהיה אי פעם חייב לכלול מדינות ערב מתונות כמו סעודיה מרוקו וירדן שבהתאם לתרבות הפלשתינית הם יפעילו לחץ מלמעלה למטה כי הקורבנות התרבותית הפלשתינית מאוד מחלישה אפשרות של משא ומתן ישיר בלבד. זה אומר להחליש את אירן משמעותית והשפעתה באיזור המזינה את האיסלם הקיצוני והשאלה לאן זה מגיע מבחינת פעולה צבאית.
      מאוד מסובך מאחר והרוסים בהנהגתו של פוטין שהם מצורעים באירופה וארצות הברית בעקבות המלחמה באוקראינה הפכו לידידי אירן והם נהנים בעיקיפין ובמישרין ממעורבותה באיזור ,תומכים בה וסוחרים מולה בנשק. יש להם גם אוייב משותף ד.א.ע.ש שהם סונים קיצוניים הפועלים נגד מישטרים שיעיים(ראה מלחמה בסוריה חיזבאללה עם רוסיה עם אירן נגד ד.א.ע.ש)
      בתוך המציאות הכאוטית הזו החברה הישראלית חייבת להיות יותר מאוחדת פחות מפולגת ולייצר מציאות פוליטית,אמנה/חוקה חדשה, שירות צבאי או לאומי לכל אזרחיה ושיטת בחירות המונעת ממפלגות קטנות להוות לשון מאזניים המערער יציבות פוליטית חלשה בלאו הכי.

      1. דודי
        בהחלט מקבל את מרבית הארותיך (באלף). נכון שקצת מעיק לדבר על הצורך ל"חיות על החרב" אך זו המציאות הכופה עלינו את ההכרח זה אף שחלק גדול של הישוב לא יאהב את זאת ויש שייחסו זאת ל"מיליטנטיות משיחית" שאני רחוק מזה. הוכחנו ב80 השנים האחרונות שאנו מסוגלים להיות- בלית ברירה – שילוב של אתונה וספרטה ותמיד לשאוף לעידן טוב יותר אך לא לאשליות
        תודה

      2. לדודי – נכון מאד.
        במלחמת חרבות הברזל צה"ל השכיל להילחם במודוס אופרנדי חדש כדי למנוע פגיעה בחיילים עד כמה שאפשר. המודוס נבנה מהתקדמות אטית ומאובטחת תוך כדי ניצול חימושים שונים, בעיקר מארטילריה מהשריון ומהאוויר. זאת חוץ מהפעלת מערכות ההגנה האווירית על העורף האזרחי (לאן נעלם האלוף בריק). על כן נוצר מחסור בסוגים אחדים של חימוש. מספר יצרנים אמריקאים עשו קופה על חשבון ממשלתם. הם לא יתנו לפוליטיקאים לעצור את זרימת החימושים לישראל. בנוסף לכך אזלו מחסני חומרי הנפץ בישראל כיוון שהריסת המנהרות בלעה את המלאים של החומרים הללו. התעשייה הישראלית הרלוונטית עובדת יום ולילה כדי לתספק את צה"ל. אין ספק שמערכת הביטחון הישראלית תסיק מסקנות בעניין זה.

  3. אבל גם אצלנו הולכים וגדלים קהלים שמונעים מתפיסות דתיות ולאומניות לשנאת האחר

    1. למבקש סליחה
      אכן יש בקירבנו תופעות של לאומיות ושנאת האחר, אך אין כול מקום להשוואה לא בכמות ולא בעוצמה. נכון שהשמאל הישראלי השואף לשלום ותומך בוויתורים מפליגים למען הפלסטינים- התכווץ מאד נוכח אירועי 7 אוקטובר כאשר התבררה הדחייה האוטומטית כמעט לכול הצעה למיסוד מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל, ההעדפה לטרור רצחני על פני משא ומתן, ולאחרונה זוועת הטבח שרוב הפלסטינים תומכים בחיסולה של מדינת ישראל. אבל עדיין קיימים אצלנו ארגוניים תומכי שלום כמו מר"צ,"שלום עכשיו" בצלם, שוברים שתיקה, יש גבול, נשים בשחור, רופאים למען ועוד רבים. מערכת החינוך הממלכתית מקדמת שיח של שלום, והבנת הזולת, ובגני הילדים ובכיכרות שרים שירי שלום. בעוד שבצד השני אין שום דבר המתקרב לכך, והמעז לדבר שלום – נענש קשות.

    1. מירי
      כדי לדעת כיצד להתמודד ולקבל החלטות אפקטיביות במשא ומתן המתנהל מזה מאה שנה בין הישות הציונית ובין האידאולוגיה המוסלמית הג'יהדיסטית, צריך קודם כול להכיר את אופן החשיבה והתנהגות של הצד השני. מטרת המאמר להאיר ולהדגיש את הכשלים שאנו עושים בתהליך הזה ומתוך כך לגזור את הנדרש לעשות בקצרה לדוגמא-

      – הנטייה ליחס לצד השני אותם הערכים החשובים לנו כמו דמוקרטיה- שוויון- שלום- רווחה. הנחות שהניעו את קובעי המדיניות לאמץ מדיניות של הכלה במהלך העשור האחרון זו שהביאה אותנו- בין השאר לאסון 7 אוקטובר.
      – המחשבה שאם ישראל תכיר באשמתה ובאחריותה ל"נכבה" יקודם תהליך של פיוס בדרך לשלום.
      – המחשבה שהעלאת רמת ההשכלה של הצד השני תקדם שיח לקראת שלום אמת בין שני העמים
      -המחשבה השגויה כאילו הוויכוח בינינו ובינם הוא על גבולות וטריטוריה- בעוד שמדובר על מלחמת דת חסרת פשרות
      – להבין שהיתר למערכת החינוך הפלסטינית המקדמת שנאה חסרת פשרות כלפי ליהודים באשר הם- הוא מתכון ברור להמשך הטרור לעד.
      -להבין שבמשא ומתן בו ישראל מקדימה ב"מחוות" ומפגינה ויתורים במיוחד טריטוריאליים, כהפגנת רצון טוב מתוך תקווה להדדיות- מתפרש עי הצד השני כחולשה המזמינה אגרסיביות ונחישות יתר לממש את חזונו המוצהר!
      – להיות מודעים למודל "הסכם חודייבה" אבן יסוד באסטרטגיה של התנועה האיסלמית הגלובלית, המכתיב את ההתנהלות הפלסטינית, שהסכמי שלום הם רק הפוגה לקראת התחזקות עד להתגברות על היריב.
      -להיות ערים למניפולציות פסיכולוגיות כמו הפגנת עוני, מסכנות, קורבנות, "שלום של אמיצים" ודומיהם – בהם נקנית אהדת העולם האנטי ישראלי, המחלישים את ישראל. זה לא הייאוש אלא התקווה המניעה אותם להמשיך במלחמת החורמה נגד היישות הציונית.
      – להכיר, בלית ברירה, בעובדת החיים שלנו, שעלינו להמשיך לחיות על החרב ולהיות חזקים תמיד, כי זו השפה היחידה שהצד השני מכיר, וכי איננו יכולים להרשות לעצמינו להפסיד- אף לא במלחמה אחת . 7 אוקטובר היא קריאת השכמה לאשליות.

      1. הרצינות שלך בהתייחסות לתגובות מעוררת כבוד. לא מובן מאליו בארץ

  4. אז רוב מי שנחשבים בעניינו כעשירים אים בעצם עשירים, כי רובם לא שמחים בחלקם. הם רוצים עוד

    1. גיוראי
      גיורא
      כוונתי היא להצביע על כשל מחשבתי תרבותי ישראלי- כאילו עושר ורווחה כלכלית- הם מתכון/ערובה היכול להתגבר על עקרונות דוקטרינת הג'יהאד האיסלמי המאפיינת את העם הפלסטינאי באשר הוא. כך פועל ההיגיון הישראלי/המערבי (ראה ארה"ב). כמו שאנו נוהגים לאמר לעצמנו מאז מלחמת ששת הימים "אם יהיה להם מה להפסיד או אז…" אך המציאות שונה.
      עובדות- רווחת החיים בגדה וברצועה עלו מאות מונים מאז 1967 כתוצאה מהשפעת הכלכלה, המרכזים התעשייתיים והחשיפה לטכנולוגיה הישראלית. הכנסה לנפש כמו גם תוחלת החיים מזעור תמותת ילדים הם במצב טוב יותר מאשר בכול המדינות הערביות בזירה. שלא לדבר על סיוע חוץ של כ 20 מיליארד דולר(פי 15 במונחים ריאליים מתכנית מרשל לאירופה לאחר מלה"ע השנייה) שהרש"פ קיבל לאחר הסכמי אוסלו. לפחות מאה אלף פלסטינאים עובדים בישראל באופן קבוע ונהנים מהכנסה גדולה לאין שיעור מהכנסתם ברש"פ. ואם היו נקודות שפל בכלכלה הפלסטינית- כולם היו תוצאה ישירה של ההתפרצויות טרור נגד היהודים (האינטיפדות) ושריפה מכוונת של מרכזי תעסוקה משותפים.
      יתר על כן, הניסיון של ישראל לעשות את עזה סינגפור של המזרח התיכון- לא צלח כי החמאס לא היה מוכן שהפרויקט הזה ירשם ע"ש המדינה הציונית.. לא קיים רעב או מחסורבשטחי הפלסטינים חרף תעמולה שיקרית על "חיסול אתני, והרג שיטתי של אזרחים חפים מפשע", כאשר הם מנסים להעלים ולסלף את נתוני גדילת אוכלוסיית הגדה והרצועה באופן רציף ועקבי מאז 1967..
      ישראלי- כאילו עושר ורווחה כלכלית- הם מתכון/ערובה היכול להתגבר על עקרונות דוקטרינת הג'יהאד האיסלמי המאפיינת את העם הפלסטינאי באשר הוא. כך פועל ההיגיון הישראלי/המערבי (ראה ארה"ב). כמו שאנו נוהגים לאמר לעצמנו מאז מלחמת ששת הימים "אם יהיה להם מה להפסיד או אז…" אך המציאות שונה.
      עובדות- רווחת החיים בגדה וברצועה עלו מאות מונים מאז 1967כתוצאה מהשפעת הכלכלה המרכזים התעשייתיים והחשיפה לטכנולוגיה הישראלית. הכנסה לנפש כמו גם תוחלת החיים מזעור תמותת ילדים הם במצב טוב יותר מאשר בכול המדינות הערביות בזירה. שלא לדבר על סיוע חוץ של כ 20 מיליארד דולר (פי 15 במונחים ריאליים מתכנית מרשל לאירופה לאחר מלה"ע השנייה) שהרש"פ קיבל לאחר הסכמי אוסלו. לפחות מאה אלף פלסטינאים עובדים בישראל באופן קבוע ונהנים מהכנסה גדולה לאין שיעור מהכנסתם ברש"פ. ואם היו נקודות שפל בכלכלה הפלסטינית- כולם היו תוצאה ישירה של ההתפרצויות טרור נגד היהודים (האינטיפדות) ושריפה מכוונת של מרכזי תעסוקה משותפים .
      יתר על כן, הניסיון של ישראל לעשות את עזה סינגפור של המזרח התיכון- לא צלח כי החמאס לא היה מוכן שהפרויקט הזה ירשם ע"ש המדינה הציונית.. לא קיים רעב או מחסור בשטחי הפלסטינים חרף תעמולה שיקרית על "חיסול אתני", והרג שיטתי של אזרחים חפים מפשע, כאשר הם מנסים להעלים ולסלף את נתוני גדילת אוכלוסיית הגדה והרצועה באופן רציף ועקבי מאז 1967..

  5. לבעיה יש גם פנים נוספות
    בכל מאבק, גדול או קטן, בנינו לבין שכנינו, תמיד כל צד רואה עצמו בסוף כמנצח
    למרות שלאף צעד אין מראש מטרות מדידות לניצחון

  6. המאבק במזרח התיכון מערב משא ומתן שכול צד מקיים בשלוש זירות במקביל: מוך האויב, מול האופוזיציה בקרב עמו, ומול הזירה הבינלאומית, ולכך הוא נדרש להפגין הישגים. ניצחון הוא יותר עניין תודעתי שכול צד מנסה לייחס לעצמו, לעיתים יותר מאשר משהו ממשי, לכן אין פה כול בעיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של מנשה

זו שעתנו הגדולה

על חשיבות החוסן הלאומי והחברתי של הפרט והחברה כולה

תמונה על גדעון

האם יחזרו?

האם אכן עושים את המירב לשחרור החטופים?

דילוג לתוכן