מבין קפלי האדרת

פַּכִּים קטנים מהספרות הרוסית (1)
תמונה של משה
ד"ר משה גרנות

מעולם לא הייתה באימפריה הרוסית דמוקרטיה של ממש, בימי הצארים הייתה צנזורה חמורה, וכך כמובן גם בתקופה הקומוניסטית, ובכל זאת היה בה כר פורה ליצירות ספרותיות מהחשובות בעולם. מסתבר שגם ספרות התחייה העברית צמחה בסביבה זאת, אף שרוב יוצריה היו מסוגרים ב"תחום המושב".

בסדרת מאמרים זו אביא פכּים קטנים מתוך יצירותיהם של גדולי הסופרים הרוסים. הפרק הראשון יעסוק בשתיים מיצירותיו של אלכסנדר פושקין (1837-1799) ובשתיים מיצירותיו של ניקולאי גוגול (1852-1809).

"יבגייני אונייגין" הוא רומן מחורז הבנוי מ-400 סונטות ייחודיות לפושקין (שונות מהסונטות האיטלקיות או השקספיריות). הרומן נחשב לאבן השתייה של הספרות הרוסית. הגיבור יבגייני אונייגין, אציל צעיר שחי חיי בטלה משעממים, מתחבר לוולדימיר לנסקי, צעיר שאוהד את הספרות הגרמנית. החברות ביניהם מתהדקת עד לביקורם אצל משפחת לרין. במשפחה שתי בנות: טטיאנה ואולגה. לנסקי בוחר באולגה. טטיאנה כותבת מכתב אהבה מכמיר לב לאונייגין, אולם הוא מתעלם. ביום ההולדת של טטיאנה השניים מחזרים אחרי אולגה, ורוקדים רק איתה. לנסקי כועס על אונייגין, מזמין אותו לדו-קרב שבו הוא מפסיד ונהרג. בסופו של דבר אולגה נישאת לקצין, ואילו אונייגין מצטער על טעותו, ומתאהב נואשות בטטיאנה, כורע לרגליה אך ללא הועיל, היות שהיא כבר אישה נשואה. אונייגין נכשל בחברות ובאהבה.

ראוי לציין שפושקין עצמו נהרג בדו-קרב אקדחים עם ז'ורז' שארל ד'אנטה, שהעז לחזר בגלוי אחרי אשתו נטליה. מאיה ערד, סופרת ישראלית החיה בארצות הברית, חיברה רומן מחורז הבנוי מסונטות בנוסח פושקין בשם "מקום אחר ועיר זרה", ובו 48 סונטות.

יצירתו השנייה של פושקין שאציג לפניכם היא"הסופה" – רומן המתאר את המרד של הבשקירים והקוזקים בראשות ימליאן פוגאצ'וב בימי הקיסרית יקטרינה הגדולה (1774-1773). רוב העלילה מתרחשת במצודת ביילגורסק, לשם נשלחים גנרלים וקצינים שסרחו (שכרות, השתתפות בדו-קרב וכד'). מפקד המבצר הוא קפיטן מיראנוב המתגורר שם עם אשתו ובתו. חיל המצב במבצר איננו מסוגל לעמוד מול פוגאצ'וב, וכוחותיו חודרים פנימה. תולים את מיראנוב ועורפים את ראשה של אשתו ואסיליסה. הנסיך פטר גרינייב, שנענש בגין שכרות ונשלח לאותו מבצר, משתחרר מהמצודה לאחר שפוגאצ'וב משיא אותו עם מאשה היתומה. הגנרל סובארוב מצליח לנצח את פוגאצ'וב, ודן אותו למוות, גם פטר גרינייב נידון למוות בעוון קשר עם המורד. פוגאצ'וב מטיח בקיסרית האשמות וטוען שאיננה מכירה את סבלו של העם הרוסי. רפליקה זאת הפכה את פוגאצ'וב ליקיר המשטר הסטליניסטי כעבור מאה וחמישים שנה.

"האדרת" הוא סיפור קצר מאת ניקולאי גוגול. הגיבור הוא אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'יק, פקיד זוטר ואפור שיודע רק להעתיק מסמכים, וחי ממשכורת עלובה. האדרת שלו מתבלה, והחייט שתום העין מודיע לו שאין לה תקנה, וחובה לתפור אדרת חדשה שעולה מעל מאתיים רובל, משכורת של כחצי שנת עבודה. אקאקי מצטמצם באוכל, מוותר על חיסכון של שנים ועל מענק מהעבודה, וזוכה שהחייט יתפור לו אדרת חדשה, רגע האושר היחיד בכל חייו. בעבודה חוגגים את האירוע, והוא חוזר לביתו אחרי חצות. בדרך מכים אותו ושודדים ממנו את האדרת. אסון! וכאן הוא נפגש באטימות השלטון המושחת באשר לצרתו – פקידים ושוטרים לא ממלאים את תפקידם, נהנים שאלה המבקשים עזרה יחכו עד בוש.

בהתרוצצויותיו הרבות ללא אדרת בחורף של פטרבורג נופל אקאקי למשכב, והרופא קובע כי על בעלת הבית להזמין ארון קבורה, כי אין לו שום סיכוי. התמונה הזאת השפיעה ללא ספק על אנטון צ'כוב אשר מתאר בסיפורו "כינורו של רוטשילד" את ברונזה שמכין ארון קבורה לאשתו החולה עוד בחייה. לאחר מותו, רוח הרפאים של אקאקי מרחפת מעל חוצות פטרבורג, ושודדת את האדרות מכתפיהם של כל האנשים שהיו אטומים לסבלו. דוסטוייבסקי, שהעריץ את גוגול, ואף ניסה לחקותו, אמר שכל סופרי רוסיה יצאו מקפלי "האדרת" של גוגול.

יצירתו השנייה של גוגול שאביא לפניכם היא "האף". קוראליוב, פקיד בדרגת מאיור (פקידים בקיסרות הרוסית קיבלו דרגות קצונה) מתעורר בבוקר ורואה במראה שאפו נעלם, ואילו הסַפָּר שלו מוצא אף בתוך כיכר הלחם שאפתה אשתו. קוראליוב מתרוצץ ומבקש עזרה במשטרה, במחלקת המוסר, פונה לעיתונות, בתקווה להחזיר לעצמו את האף ופוגש הררי אטימות ושחיתות. באחד הימים שוטר מחזיר לו את האף שמצא אצל הספר (שהתכוון לזרוק אותו אל נהר הנייבה), אבל נותרה השאלה איך להדביק אותו לפרצוף. בוקר אחד הוא מתעורר, והאף חזר מעצמו למרכז פניו, והוא חוזר להתרועע עם הבריות, ואפילו עם נשים.

ללא ספק, גוגול השפיע לא רק על הספרות הרוסית, אלא גם על סופרים כמו קפקא, יונסקו ובקט.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. טוב שיש מי שזוכר ומזכיר את תרומת רוסיה בעבר לתרבות העולמית

  2. האם אני צודק בהרגשתי שהספרות הישראלית נחלשת
    סליחה שזה לא שייך למאמר
    אבל את מי אשאל?

  3. לסקפטי, שלום!
    זה נכון שבשירה אין היום גאונים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, עמיחי, אבל בפרוזה יש סופרים בעלי שם עולמי – א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, יהושע קנז -רשימה חלקית.
    בברכה,
    משה גרנות

  4. למה הפסיקו למעשה ללמד את יצירות המופת הרוסיות במערכת החינוך (ולא רק אותן)?

  5. למורה לספרות, שלום רב!

    אתה שואל שאלה טובה, באמת ראוי ללמד בבית הספר קצת מהספרות הרוסית העשירה. למשרד החינוך יש ועדה מקצועית המחליטה מה ללמד, וזה תלוי בקפריזות של הפרופסורים החברים בוועדה הזאת. הם מתחלפים, וכל פעם יש אג'נדה אחרת. זה המצב.

  6. ליודע דבר, נכון שחלק מהסופרים הרוסים היו אנטישמים (בעיקר דוסטוייבסקי), אבל כך בדיוק היו גם באנגלים, כולל שייקספיר ודיקנס. וכל זה בהשפעת הדת הנוצרים המעלילה על היהודים שהרגו את ישו, ולא היו מוכנים לקבל את "הבשורה" שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דו כיווני

לא לפחד מהפחד

היכרות עם מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי תוביל לצמיחה

דילוג לתוכן