שבעה… באוקטובר

עיבוד זיכרון וטקסים לאומיים בתוך ימי המלחמה
תמונה סמלית
תמונה: יעקב מעוז

עמיתה למקצוע, שעמלה עמי על סוגיית עיבוד הזיכרון הלאומי בתוך ימי המלחמה, כינתה את אסון שמחת תורה "שבעה באוקטובר", ואני שמעתי שבעה ימי אבלות, שאנו נוהגים לשבת על יקירים שהלכו מאתנו. מנהג השבעה היהודי, הקשור על פי המסורת בקרובי הנפטר בלבד, הוא גם אירוע קהילתי בשל זרם המנחמים הרבים. מאז השבעה באוקטובר ישבו אלפי משפחות שבעה, מאות אלפים עלו לנחם וכמה מיליונים מתאבלים בליבם. השבעה באוקטובר הוא אירוע אבלות לאומי בקנה מידה עצום, שלא ידענו כמותו שנים ארוכות מאוד. כמו מבוכות רבות שפקדו אותנו מאז היום המר והנמהר ועד לעצם היום הזה, אנו מוצאים את עצמנו נבוכים בשאלה כיצד נציין את ימי הזיכרון והעצמאות הקרבים ובאים. עודנו במצב מלחמה וטרם הספקנו לספר לעצמנו את סיפור האסון והמלחמה שבאה בעקבותיו. איננו יכולים לציין את הימים הלאומיים הללו בהתעלם מן האירוע הזה, ואם אנו באים לציין אותם בהשפעת האירוע, מה נספר לעצמנו.

אתגר ראשון העומד בפנינו הוא, האם אנו יודעים לספר את נסיבות האסון והמלחמה באופן המבטא את רחשי ליבו של רוב הציבור בישראל. אירוע זיכרון לאומי חייב לאחד את השורות לקראת האיומים הבאים. עד כמה אנו מסוגלים לאחד את השורות החברתיות בישראל השסועה, צריך עיון. אבל ברור לנו שטקס קהילתי או ממלכתי חייב להכיל את המתח המובנה בין עיצוב מחדש של האתוס הישראלי לבין אי הסכמות יסודיות בחברה הישראלית. הביקורת המשמעותית של חלק ניכר ממשפחות החטופים בידי הנאצים-פלסטינים חמאס-ג'יהאד וגם הביקורת, הפחות נשמעת אך קיימת, של משפחות חללי צה"ל – ביקורת זו עליה לבוא בחשבון. מצד שני, רוב משמעותי של הציבור דורש מהממשלה ניצחון מוחלט על הנאצים הפלסטינים חמאס-ג'יהאד. רבים הקריבו את היקר להם מכול למען המטרה העליונה של הגנה על העם תוך חיסול האויב. בצדק, הם אינם מוכנים לסבול כל שבריר של מחשבה כאילו דם יקיריהם נשפך לשווא. אינני יודע לומר כעת באיזה מצב נעמוד בימי הזיכרון והעצמאות. אני יכול  לקוות שעד אז נשיג את שתי מטרותיה העיקריות של המלחמה, ניצחון והחזרת החטופים. אך אין להוציא מכלל אפשרות שמטרות אלה לא תושגנה במלואן ביום הזיכרון. או אז נשאל שוב, מה אנחנו מספרים לעצמנו.

לא אנסח כאן את האתוס החדש שאותו צריכה לנסח החברה הישראלית ומנהיגיה לאחר תהליך השגת הסכמת הציבור; הסכמה רחבה ככל שניתן. מבלי לקבוע את תוכן הדברים, בשלב זה ברור יותר מה יכולים להיות ראשי הפרקים שלו. א. החברה הישראלית ראויה לדם שנשפך על ידי גיבורינו (נשים וגברים). ב. החברה הישראלית ממלאת אחר צוואתם של הנופלים ופועלת באופן נמרץ להגביר את הלכידות החברתית, תוך התגברות על המחלוקות המשסעות את העם. ג. הערבות ההדדית היא דִגלה של החברה הישראלית בכל הנוגע לחטופים ובני משפחותיהם, לבני משפחות הנופלים (אזרחים וחיילים), לפצועים, למשתקמים, לחיילי המילואים שניזוקו מבחינה כלכלית ולבני הזוג של אנשי ונשות המילואים וילדיהם. ד. החברה הישראלית נשבעת להמשיך את דרכם של הנופלים בהגנה על העם מפני האויב. כל סיפורי הגבורה יקבלו את משמעותם לא במילים היפות שנאמר לזכר הנופלים אלא בהתנהגות החברתית הנאותה שלנו, במדיניות הנכונה של המנהיגים ובניהול חכם של האומה.

לדברים אלה השלכה מידית על שאלת הטקסים החגיגיים של יום העצמאות ובעיקר בטקס הפתיחה שעל הר הרצל. אני צופה קבוע בטקסים אלה כבר עשרות שנים ודומע בכל פעם מחדש. כעת מרחפת בחלל השאלה אם לקיים את הטקס אם לאו. אויבנו היו שמחים לשבש את סדרי החברה הישראלית ולהשבית שמחות מישראל. אם לא נקיים את הטקס, נעניק להם את מבוקשם ובכך נסייע להם במלחמה נגדנו. אם נקיים את הטקס באותה שמחה אופיינית משנים קודמות, אנו עלולים לפגוע בבני משפחות החטופים והחללים. השיר אומר שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, אבל היא יכולה להיות שקטה יותר בשעת צרה וצוקה. אם כן, הטקס הכרחי ואילו החגיגה פחות. מדינת ישראל החליטה להקדיש את הטקס לערך הגבורה, הראוי כשלעצמו. איזוהי חברה גיבורה? הכובשת את יצר ההתנצחות, המחלוקת והמריבה. אם לא נדע להוכיח זאת לעצמנו בטקס יום העצמאות הבא עלינו לטובה, מוטב שנסגור את הבסטה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

9 תגובות

  1. חייבים לתת ביטוי לאסון, ולמלחמה הנמשכת כשמעגל ההרוגים גדל. אי אפשר לנהוג כאילו מאומה לא קרה.

  2. שמת כאן 4 עקרונות
    הכל טוב ויפה
    אם תשאל את כל האנשים על דעתם בסוגיות האלה תבין איזה אי לכידות יש בארץ

  3. התופעות האלה של שירים בקול רם, תוך קפיצות קצובות, חיוכים מאוזן לאוזן, וניפנופי ידיים, הם חלק טקסי של התנועות המשיחיות המשתלטות עלינו

  4. לקרוא דברים ערכיים כמו של אנשים כמוך, ולא משנה לאיזה מחנה פוליטי הם משתייכים, היה יכול להיות דבר מעודד. אבל הכל נמחק כמה פעמים ביום כאשר אתה רואה את הדיונים בכנסת ואת תת הרמה של נבחרי העם, ואת הנושאים שמעניינים אותם . חבל

  5. הוויכוחים של גיטו וורשא מחווירים לידנו. השואה אמנם אינה אותה שואה, אבל המחלוקת וההתעלמות מהמצב הם לפחות אותו דבר.
    לא למדנו מאום.

  6. את מרבית האנרגיה ותשומת הלב אנחנו מבזבזים על מריבות בנינו, ואין לנו פנאי להתייחס לשאלות ערכיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

שאול אייזנברג

רומן שהצליח

ההצלחה של רובי קין בעונה הראשונה במכבי תל אביב

תמונה של שי

יום הדין

ישראל זקוקה לחזון מדיני אמיץ ולאסטרטגיה לאומית

תמונה של אבי

המתרץ

טיפולוגיה של שחקני ברידג' (5)

דילוג לתוכן