היבריס כפול, משיחיות וסינדרום הצלבנים

האם הפעם נצליח באמת להפיק את הלקחים, ונתחזק כעם?
תמונה של מנשה
מנשה בן מאיר

אחת החידות הקשות שניצבות היום בפנינו היא חידת ישראל 7.10.2023. אנסה להחזיק בשלושה חוטי אריאדנה זמינים על מנת לנסות להתמודד עם החידה הזו.

חוט אריאדנה ראשון:

השפעתו של ההיבריס הכפול: מלחמת יום כיפור דחקה את החברה הישראלית להפיק לקחים מן ההיבריס ששרר בעקבות מלחמת ששת הימים והפלת חמישה מיגים רוסיים במלחמת ההתשה. הכשל המודיעיני והמנהיגותי במלחמת כיפור נחקר עד תומו והתחושה הכללית הייתה שנלמד הלקח.

זו גם הייתה התחושה בציבור הישראלי עד 6.10.2023. מתקפת חמאס ב-7.10.2023 הוכיחה שדבר לא נלמד. "לא למדו דבר ולא שכחו דבר", אמר טליראן על הבורבונים. אותו הדין לגבי החברה הישראלית: לא למדה דבר ולא שכחה שום דפוס התנהגות שהיה קיים על סף מלחמת יום כיפור.

מסקנתי היא כי על סף מתקפת חמאס הייתה ישראל במצב של היבריס כפול: האחד מוצאו מהרגשת עליונות, והשני נובע מכך שהפקנו לכאורה את כל הלקחים ממלחמת כיפור. כלומר, על פניו סגרנו את השערים בנעילה כפולה. כפל היבריסים לעם במשבר הוא היבריס אחד יותר מדי.

חוט אריאדנה שני:

ההזדקקות למיסטיקה ולמשיחיות נולדה בראשית הציונות במרכז אירופה. הרומנטיקה הגרמנית, הפילוסופיה של הגל ואחר כך זו של ניטשה הטעינו את הלאומיות החילונית, מעין דטרמיניזם היסטורי-גאולתי על ידי שחרור אנרגיות דיוניסיות, היוליות. ברגע שהתחברה לאומיות זו עם עוצמה צבאית ונוצרה אימפריה זוטא נפל הפור. מלחמת סיני הייתה מלחמה משיחית חילונית ("מלכות ישראל השלישית" בפי דוד בן-גוריון).

לעגלה המשיחית החילונית המלאה הצטרפה משיחיות דתית. חסידי הרב קוק, הגלייני בעצמו, ובנו צבי הניטשיאני קפצו על העגלה והשתלטו עליה. הקטסטרופה המשיחית הלכה והבשילה. המסורת הסובלנית הדתית של יהודי מדינות ערב התמוססה ולא הצליחה למתן את הלאומנות והבדלנות הדתית שיובאה ממזרח אירופה. להיפך, היא אימצה אותן בדבקות אמונית-לאומנית שעלתה על כל כוונות מלמדיה. ללא הבנת התהליך המשוכפל הזה, מאז ראשית הלאומיות החילונית, לא נוכל להיחלץ מן העודפות המשיחית של עם נבחר, עם סגולה, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, אומת הסטארט-אפ וכיוצא הזה.

אינני רוצה להסתבך בפרשנות פסיכולוגית אבל לפחות סברה אחת אעלה: רגשות עליונות בלתי מעובדים העולים וצפים בכל פעם מחדש מקורם בהיסטוריה מתמשכת של השפלה, רדיפה, התעמרות וכליה. נראה בעליל שאנחנו עדיין תקועים במהלך עמוס ביהירות, "אני ואפסי עוד", לעומת הזדקקות בהולה לתמיכה ולעזרה מבחוץ. היינו פעמיים בתקיעוּת הפרדוקסלית הזו: במלחמת כיפור ובמלחמת שמחת תורה. במלחמת העיוורון השלישית, אם תהיה כזו, נגיע לסוף פסוק של המדינה העברית. הרמב"ם תיאר ב"שמונה פרקים" את דרכי הריפוי באמצעות היפוכה של התנהלות פסולה במטרה לחתור לדרך האמצע. רק לתכונה אחת הוא דרש לחתור כמות שהיא: הענווה.

חוט אריאדנה שלישי:

סינדרום המקרה הצלבני. ככל שנתכחש לאנלוגיה הזו, כך היא תיעשה יותר ויותר חשודה ורלוונטית.

חמישה אלמנטים צלבניים מקננים בנו:

  • ניתוק הולך וגובר מן הסביבה הגיאופוליטית או לחלופין יצירת קשרים עם שליטים ולא עם העמים עצמם.
  • מטען וצביון אירופי – אמיתי ומדומה – של העילית השלטת והסתייגות גורפת מתרבותם של עמי הסביבה.
  • הישענות על כוח צבאי, אך תלות מוחלטת בתמיכת מעצמה מערבית.
  • זיקה דתית-משיחית למקומות הקדושים בירושלים ודחף עז לגאול אותם מן המוסלמים.
  • דמיון בין העליות לארץ, מהראשונה ועד בכלל, לבין מסעי הצלב. אינני חושב שאנחנו צלבנים בני זמננו, אבל נדמה שאנחנו הולכים ונעשים דומים אליהם – עלינו נטל ההפרכה.

אם נקבל את תקפותם של חוטי אריאדנה אלה הרי שמלאכתנו מרובה. אין כל ערבויות שאכן נצליח, ויידרש מאמץ קולוסאלי.

אולי מפני שעמדנו לאחרונה על עברי פי פחת, וחזינו במו עינינו בסכנה לכיליוננו, ולבושתנו אף נקראנו לסדר לעיני אומות העולם – יש סיכוי סביר כי נצליח לברוא עצמנו מחדש.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

21 תגובות

    1. אכן הניתוח יפה אך חסר – חיסרון 1) ההסתכלות על הצד השני, האם מבקש חיים ושלום הוא? לא בטוח. מה שכן בטוח זה אמירותיו – מחפש להשמיד אותנו, ועל כן, עלינו להראות חוזק אפילו שלא קיים בנו (בעולם החי לפני למעלה מ-1000 שנים שסביבנו). חיסרון 2) מה הפתרון לכל הגיג מן ההגיגים מעלה? האם קיים אכן חוט אריאדנה שהעם יכול להגישו לחבר הממשלה הקיימת? – לצעוק "לא לממשל!" הכי קל. חיסרון 3) השוואה חסרה! – לא מסכים עם ההשוואה לצלבנים. הצלבנים היו בהנהגת בני אצולה שניים ושלישיים, שנסמכו על בתי האבות האצילים. משעמום והסטה של אפיפיור זה או אחר, הם פלשו לארץ ישראל. היהודים חזרו לארץ ישראל! – אנחנו לא פלשנו לארץ לא לנו! הצלבנים כן! 3.1) הפוך. יש התחשבות בעמי הסביבה. רואים את האיום שלהם על קיומנו 3.2) לא מסכים עם ההנחה שהממשל הקיים רוצה לסלק את המוסלמים מהר הבית (אולי בן גביר וחבורתו – ונגד זה יש פתרון שיצטרפו האחרים לממשלה במקומו).
      אם הממשל הקיים בישראל היה מגדיר את המטרה – "חיסול יכולתו הצבאי של חמאס בעזה", אני בטוח שגם הכותב (מנשה) היה מסכים עם המטרה.

  1. כפי שזה מצטייר כעת
    הכיוון ממש הפוך
    יחזרו על כל שגיאות העבר ובעוצמת גוברת

    1. פסימוש. מציע לנסות את המושג שיצר אמיל חביבי
      "אופסימיזם"

  2. כרגיל, מנשה, ניתוח מראה של ההשתלשלות ההיסטורית בנוגע להיבריס הישראלי.
    יש מי שיגיד כי היבריס נוצר כתופעה הפוכה לתחושות עם השואה, המובל, הקרבן.
    היה מעניין לבחון את ההשלכות הפסיכולוגיות של "העם הנבחר" על היווצרות ההיבריס כהתנהגות מתנשאת של ישראלים החיים בארצם.
    אתה, מהיכרותי, אופטימי.
    לצערי, בימים אלה, אני פחות.
    תודה על דבריך.

    1. היי אילן
      אופטימיות לצערי לא מזמינים .
      אופטימיות יוצריםץ
      כשלב ביניים אפשר להסתפק באופסימיזם

  3. היי אילן
    אופטימיות לצערי לא מזמינים .
    אופטימיות יוצריםץ
    כשלב ביניים אפשר להסתפק באופסימיזם

  4. בגדול, ניתוח יפה. יש אי הסכמה אחת בולטת – הצלבנים פלשו לארץ ישראל, היהודים חזרו לארץ ישראל. הצלבנים הונהגו על-ידי בני אצילים אירופיים משועממים (שניים ושלישיים) שפרנסתם הייתה על המשפחה העשירה והושפעו מן האפיפיורים השונים. לכן, נסמכו על אירופה. היהודים חזרו לארץ ישראל, מפני שנדחו מכל מקום אחר אליו גורשו מארץ ישראל, בגילגולים. היהודים נסמכים על מדינות המערב מפני שהם לבד מול האסלאם, שחי עדיין את חיי האלף הראשונה.
    הסמכות על המשפחה כדי מחיה – הצלבנים.
    הסמכות על האחר כדי לחיות – היהודים.
    שני דברים שונים!

  5. מנשה היי,
    הייתי תלמיד שלך לפני 40 שנים ועדיין אני ממשיך ללמוד ממך.
    תודה!
    (חגי, בי״ס רוטברג, רמת-השרון, 1984)

  6. היבריס משולש, משיחיות כפלה ומכופלת, ואמונה כי כוח פותר את כל הבעיות. זאת הנוסחה המעודכנת השגויה של מנהיגינו

  7. ניתוח יפה ומלומד.יש לי הסתייגות מההשוואות הנפוצות לממלכת הצלבנים. ממלכות הצלבנים שרדו כ200 שנה והיו בהן מאפיינים שונים מדתיים עד הרפתקניים- מסע שוד פרוע בים סוף…
    הרוח הפסימית הנושבת בארץ מצויה גם כאן אבל אני אופטימי. התארגנות החברה האזרחית בעקבות אסון ה7 באוקטובר, המחאה הציבורית,פעילות התנדבותית ואולי גם מידה של התפכחות בקרב גורמים פוליטיים עשויים להביא לשינוי מדיניות הן ביחס לשכנים הקרובים שלנו, למזרח התיכון ובעיקר לחברה הישראלית.

  8. לא חלף הרבה זמן מהמחדל הכי גדול של מדינתנו וכבר ההיבריס מתחיל לגדול ולהתעצם כאילו לא קרה כלום

  9. בנקודה אחת אינני מסכים. אני לא חושב שאנחנו הולכים לכיוון אירופאי. זה היה מזמן. כיום אנחנו הולכים ומתקרבים לכיוון של עמי האזור, מן ההיבטים הפחות חיוביים

    1. אני חושב שחייבים לתת צ'אנס.אין לנו אופציה להרים ידיים.כתבתי את הדברים מתוך אמונה עמוקה שיוסקו מסקנות עומק מטראומת 7.10
      והחברה תשתנה מקצה לקצה.לא תהיה הזדמנות שלישית.

  10. מנשה יקירי, ניתוח מצויין ובעיניי קולע בול. אתה מכיר אותי ויודע שאני די דטרמיניסט בכל מה שקשור בפוליטיקה. אני חושב שאין לנו איך לצעוד חזרה מפי התהום, אנחנו לא בנויים לזה. גם אם מספר גדול של ישראלים "התפכחו" מהרעיון שלנצח נוכל לשלוט בפלסטינים ובעצמאות שלהם (אני לא השתכנעתי שהמספר הוא גדול), לאירועי השבעה באוקטובר הייתה השפעה נוראית על הציבורבכלל, ועל האליטה בפרט. האליטה הפוליטית נאחזת בהגה בכל הכוח, ויש לה רק אניטרס להמשיך ולהרחיב את המלחמה. האליטה הצבאית לא יותר שקולה או נקייה משיקולים אישיים, וזוכה להפעיל את "הצעצועים" שלה בצורה חסרת רסן וחסרת תקדים. האליטה העסקית אולי הייתה רוצה לחזור למצב של לפני המלחמה, אבל המלחמה מספקת גם הזדמנויות לרווחים חסרי תקדים בשביל מספר תעשיות קריטיות. בקיצור, מי יכוון אותנו החוצה מתוך הבור שחפרנו לנו? בעצם, למרות שמצב האומה הוא כנראה הכי מסוכן משהיה אי פעם, ולמרות שפשעינו מעולם לא היו כה חמורים, אין סיבה להאמין שהפעם מישהו יבחר אחרת. כמו שכתבת, זאת לא התבוסה הראשונה שלנו, זאת לא ההפתעה הראשונה, זאת לא הפעם הראשונה שאומות העולם מזכירות לנו מה אנחנו עושים. למרות שפעם אחר פעם הפלסטינים נלחמו בנו והרגו בנו, ואנחנו הרגנו בהם, לא הבנו שזה לא יוכל לעבוד בכח. כנראה שרק כשניפטר לחלוטין מהאליטות, הפוליטית הצבאית והעסקית נוכל באמת להתאים את עצמנו לאיפה שאנחנו חיים

  11. גיא
    מנחם אותי ,שאתה מאמין שנצא מן המילכוד הזה ,שהולך ומסתבך כל יום מחדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של מנשה

זו שעתנו הגדולה

על חשיבות החוסן הלאומי והחברתי של הפרט והחברה כולה

תמונה על גדעון

האם יחזרו?

האם אכן עושים את המירב לשחרור החטופים?

דילוג לתוכן