לצייר במילים

"היונה משתוקקת למבול – שירים" מאת גד קינר קיסינגר
תמונת פרופיל של משה
ד"ר משה גרנות

כתב – הוצאה לאור 2024, 129 עמ'

ברצנזיות הקודמות שכתבתי על יצירתו ומחקריו של פרופ' גד קינר ניסיתי להתמודד עם העולם התרבותי חובק עולם של המחבר, חיפשתי משמעויות מהרמזים לספרות העולם, למיתולוגיה היוונית, להגות ולמדע המושקעים בשורות החכמות – השתדלתי, אבל בוודאי לא ממש הצלחתי, שכן מדובר באמת במה שנהוג לכנות "איש רנסנס": פרופסור לתיאטרון, שחקן תיאטרון וקולנוע, דרמטורג, סופר, משורר, מתרגם. אשר על כן, אבחר הפעם בפינה (אולי נידחת?) בספר השירים החדש, והיא סקירת חלק מהאימאז'ים שבשירים. בכאב לב אוותר על דיון באחד הנושאים המרכזיים בשירתו עד כה, וגם בקובץ החדש: חוסר האונים של הלשון לגעת בחידה הגדולה שבחיים. הרי טעימה:

במקום שאין יותר מה לומר

מתגדרים במילים גבוהות

שכדי לרדת לעומקן צריך

להציב כיסא על כיסא לעלות

גבוה מעל גבוה ליפול

ולשבור מפרקת

כדי להבין בנשימה אחרונה

שאין מה                                               במקום שאין יותר מה לומר, עמ' 111

ובכן, כאמור, אדלג (בצער!) על ניתוח שיר חזק זה, ואעבור לנושא הצדדי שבחרתי – אימאז'ים:

וקורא בחושך

את הברייל של גופך

יובל שאני קורא בך

בכל פעם

מדלג על הפרק האחרון             אני קורא בך, עמ' 13

תמונת המילים שאנו מוצאים כאן מתפרשת במוחו של הקורא להוויה ארוטית – יש כאן עיוורון מטפורי של האוהב והחומד את גוף האהובה.

… בכוונת

מכוונת פסנתרים מתחת

את מיתרי ליבי

עשיתי ביתי בית

נכות לריחך                               באת לדק, עמ' 17

ללב יש מיתרים, ויש לכוונם, והבית שהאהובה נמצאת בו הוא כמו מוזיאון – למה? לריח האהובה.

לימיני גופך מכונס בשנתו בסימן שאלה

לשמאלך גופי. משוואה עם נעלם אחד

….

משוואה עם נאלמים

ואין פותר.                                             משוואה עם נאלמים, עמ' 23

אין בעולם נושא פחות רומנטי מהאלגברה מרובת המשוואות, והנה, כאן קלמבור: "נעלמים" – "נאלמים", ובמקרה זה אין למתמטיקה פתרון. השיר הזה מתכתב עם שירו של יהודה עמיחי:

ראי, אנחנו שניים מספרים / עומדים יחדיו ומתחברים // או מתחסרים כי סוף סוף הסימן / משתנה מזמן לזמן …/ / גם עתה, תחתנו העולם קו שבר – / אל תיראי הביטי איך מעבר // לאותו הקו פרח לנו עכשיו / המכנה המשותף.

אימי עדיין מוטלת בקרבי

ללא קבורה                                           אנטיגונה, עמ' 38

בקובץ שלפנינו יש מספר שירים על אם המשורר, ובהם מובעים רעד, יראה ואהבה, והנה האימאז' שלפנינו נשאל מסיפורה של אנטיגונה, שלא יכלה להסכין עם הצו של קריאון לא לקבור את פוליניקס על שום בגידתו בתבי. הדימוי המושאל הזה מנתב את הקורא אל האבל חסר התקנה שפוקד את הדובר.

במקומות בהם התעקשנו פצתה האדמה

פה חסר שיניים                         במקומות שבהם עמדנו, עמ' 73

אני מניח שיש כאן רמז פוליטי על כך שאנחנו מתעקשים לעמוד במקומות שאנחנו לא רצויים בהם. פה חסר שיניים מזכיר זקנה, אבל גם לוע שבולע.

אין ברקיע המתבוסס בדמיו

הסגולים, האצילים

כתום דו-קרב הברקים               שיר בין ערביים, עמ' 89

הופעת הברק היא תמיד דרמטית, ואף מפחידה, ובתמונת המילים המופיעה כאן מדובר בדו-קרב, שמגיע לסיומו – "כתום", אבל דימוי זה יכול להתפרש גם במובן של תמימות, והנה לנו אוקסימורון: תום – דו קרב.

אני פושט במאכלת זיכרונותיי

את עורם המפוספס של שיריי

כאסיר הפושט את מדיו

לפני שהוא מתייחד עם הגדר

החשמלית.                                            ניקודים, עמ' 101

האימאז' כאן מנתב את הקורא אל דימוי של רצח והתאבדות, וכל זאת משום אי הנחת של המשורר להביע באמצעות המילים את חביון הלב. כבר לימד אותנו אלתרמן, כי "אל לב הזמר נשברה העט". אלתרמן אמר אמת גדולה באשר לנכותן של מילות השיר (ונסלח לו על השגיאה בלשון), וגד קינר מתאר את הנכות הזאת כטרגדיה של היוצר. וכן, כתונת הפסים שהיא סימן להעדפה, הופכת כאן למדיו המפוספסים של אסיר המואס בחייו.

יש עוד אימאז'ים מעניינים בקובץ הזה, אבל נדמה לי שנתתי לקורא קצה חוט, ואני טופח לעצמי על השכם כי למרות הפיתוי, התרכזתי בנקודה אחת, אולי נידחת, של המלאות בשירתו של גד קינר.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

6 תגובות

  1. יוסי היקר, נתן אלתרמן שגה כשכתב בשיר "איגרת" את המילים: אל לב הזמר נשברה העט". עט הוא שם עצם זכר, ולא נקבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן