ויהי לאחר מות: תקופת הח'ליפים באסלאם

הולדת האסלאם והתפתחותו (3)
תמונה של מימון
מימון אסולין

בשני הפרקים הקודמים סיפרתי על הולדתו של מוחמד ועל הפעולות שנקט כדי לגאול את העבדים ועובדי האללים בעיר מכה מאמונתם הפגאנית ומאדוניהם העשירים, פעולות שבגינן גורש מוחמד מהעיר בטענה "לאי-שפיות הדעת", וכן תיארתי את ראשית התפתחותו של האסלאם. בפרק זה אעסוק בתקופת הח'ליפים ואתמקד בארבעת הראשונים.

לפי מאמיניו הרבים, מוחמד נפטר או עלה השמיימה מירושלים, אולי ממכה, בשנת 632 בעודו בחיים, כשהוא רכוב על גבי חמור/ציפור עם כנפיים בשם "אל-בורק", מעין "פגסוס". מוחמד הגיע השמיימה וחי תחת כנפי האלוהים עד בוא "יום הדין" שבו ייכחדו כל הרשעים, החוטאים והכופרים בעולם הזה. או אז העולם כולו יהיה מוסלמי והנביא ישוב רכוב על אותו "אל-בורק". אמונה או אגדה נוספת אומרת שאבן הכעבה שירדה מהשמיים צחורה ונוצצת, עוד לפני הופעת האסלאם, השחירה כי ספגה את החטאים שבעולם הזה. האבן תחזור לצבעה הלבן "ביום הדין" כשייתמו החטאים בעולם.

כך או כך, לכתו של הנביא הציפה בגלוי את המחלוקות באסלאם. כבר בימי חייו היו לו ניצני מתנגדים גם מתוך משפחתו, הבולט ביניהם היה בן דודו עלי בן אבו-טאלב. לאחר עלייתו של מוחמד השמיימה התרבו הזרמים והשתנתה האסטרטגיה, לא עוד רק אסלאם סוני ולא רק בחצי האי ערב ושלוחות במזרח התיכון, כולל כיבוש ירושלים מידי הנוצרים בשנת 638, אלא שאיפה לאסלאם עולמי. כך עולה מפעילותם של ארבעת הח'ליפים הראשונים, וביתר שאת בתקופת 47 הח'ליפים שבאו אחריהם.

ארבעת החליפים הראשונים מכונים "הראשידון" – "ישרי הדרך":

הראשון הוא אבו-בכר (632–634): אביה של עיישה, אשתו השלישית של מוחמד. הוא נבחר בשל יכולותיו וגילו המבוגר. תקופתו התאפיינה במלחמות קשות.

השני הוא עומר אבן אלכתב (634–644): מנהיג כריזמטי ומוכשר. ביסס את מנגנוני השלטון והרחיב את שטח השלטון הסוני למצרים, ארץ-ישראל וסוריה. אבן אלכתב קידש את ירושלים לאסלאם וביוזמתו נבנה מסגד אלאקצה. הוא פרסם את "תקנון עומאר" שמרומם את המוסלמי על פני היהודי. כך למשל, יהודי יכול לרכוב רק על חמור, ואילו מוסלמי – על סוס; לאישה יהודייה אסור ללבוש משי ובדים משובחים, ואילו לאישה מוסלמית מותר; על בתי הכנסת להיות נמוכים בהרבה ממסגדים, וכן הלאה כ-18 סעיפים.

הח'ליף השלישי הוא עות'מאן (644–656): מנהיג חלש, לא כריזמטי, שדאג רק לחמולה שלו במאבקים בין החמולות. עות'מאן מינה את אחיינו, מועדייה, לשליט סוריה. חשוב לציין שבתקופתו נחתם הקוראן, זאת בניגוד לתפיסה העממית באסלאם ולפיה הקוראן, הכתוב בערבית, נפל מהשמיים לידיו של מוחמד, ולכן הוא והשפה קדושים וחל איסור לתרגמו לשפות זרות.

הח'ליף הרביעי הוא עלי בן אבו-טאלב (656–661): כאמור, בן דודו של מוחמד. עלי התחתן עם פאטמה, בתו של מוחמד. יחד הם ייסדו את הזרם השיעי. עלי נרצח בידי בדלנים כנקמה על שהוציא להורג אחד מאנשיהם.

מכאן והלאה הלכו והתעצמו הפילוגים והרציחות ההדדיות בתוך האסלאם, וכל אחד יכול היה להקים זרם משלו, הדבר תקף גם עד ימינו אלה.

כאמור, באסלאם היו 51 ח'ליפים מטעם שושלות "הבתים". מלבד ארבעת הראשונים אציין גם את הח'ליף השני משושלת בית עבאס בשל חשיבותו – אבו ג'עפר אל-מנצור, אחיו וממשיך דרכו של החליף הראשון לבית עבאס (754–775). תקופת שלטונו התאפיינה בשגשוג תרבותי, שלווה וסובלנות כלפי הזולת. אבו ג'עפר אל-מנצור שידרג את שירותי הדואר באימפריה האסלאמית גם כדי לאסוף מודיעין וגם כדי לגייס כמה שיותר מאמינים באסלאם. לרוב נקט דרכי פיוס, אולם כלפי השיעים שהתקוממו נגדו הוא נקט יד קשה. הוא דיכא את הגשמת שאיפותיהם הקיצוניות של השיעים כלפי מי שאינו מוסלמי. כמו כן הוא הוציא להורג מתנגדים מתוך האסלאם ומחוצה לו, דיכא מרידות של השיעים בעיראק, בפרס ובצפון אפריקה. אבו ג'עפר אל-מנצור ייסד את בגדד (העיר העגולה) שבעיראק, והפך אותה לעיר הבירה העבאסית.

באסלאם יש ארבעה בתים מייסדים. צבעי החובה של הדגלים באסלאם מסמלים את ההשתייכות לבית המייסד: בית אומיה – לבן; בית עבאס – שחור; בית פאסי – ירוק; בית האשמי – אדום. דגלי המדינות יהיו לפחות באחד מארבעת הצבעים הללו. לדגל ניתן להוסיף ציור או עיטור. למשל דגל לבנון: שני פסים אדומים וביניהם רקע לבן ובמרכזו ארז הלבנון בירוק. דגל ירדן: מבוסס על הדגל הערבי במלחמתו נגד האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, לכן משולבים בו ארבעת הצבעים עם כוכב קטן על המשולש האדום, רמז להשתייכותם לבית האשמי (מוחמד). דגל מרוקו: רקע אדום, המזוהה עם בית האשמי (מוחמד) ובמרכזו פנטגרם חלול בצבע ירוק המסמל את חותם המלך.

לסיום, אחבוש את תרבוש מדריך הטיולים במרוקו ובספרד, וארחיב על תקופת שלטונו של אל-מנצור, שהייתה תור הזהב של האסלאם (עידן שנמשך עד המאה ה-13 עת הנצרות כבשה בחזרה את חצי האי האיברי). תקופה זו הייתה גם עידן הזהב של היהודים. האימפריה האסלאמית הייתה גדולה מזו הרומית, היא השתרעה מהמזרח הרחוק עד קצה המערב (אלמג'רב אלאקצא), דהיינו עד האוקיאנוס האטלנטי – מרוקו. בתקופה הזו פרחה בספרד היצירה הרוחנית היהודית: ההגות והשירה, הייתה רווחה כלכלית, פריחה תרבותית וחופש פולחן דתי. הבולטים בחכמי ספרד היו רבי יהודה הלוי, פילוסוף ומשורר, והרב אברהם אבן עזרא, משורר ופרשן המקרא מגרנדה שבחבל האנדלוסי הספרדי, שאל מולו נוסד האנדלוס המרוקאי לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 וגירוש פורטוגל בשנת 1497.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. תודה- מעניין חשוב לדעת. אם התחלת אז תמשיך בבקשה
    למשל- מדוע ירושלים ? בגלל הנוצרים שהיו שם? או היהודים שהיה צריך לשכנע דמשק היתה יותר חשובה
    או מדוע המוסלמים מתעלמים מפסוקו של הנביא שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל

    1. מאמר חשוב ומלמד לא רק היסטוריה אלא גם מלמד על "המסורת" של מוסלמים לרצוח מתנגדים פוליטיים-דתיים. למשל השיעה צמחה אחרי רצח כרבלא. עד היום השיעים מציינים את יום העשורה – הרצח בכרבלא, ומכים את עצמם עד זוב דם. כיום השיעים שהשתלטו על איראן מייצאים טרור ורצח לרחבי המזרח התיכון (וכנראה גם למקומות נוספים) במטרה להשתלט על האזור ולהפוך את השיעה לגורם המוביל. לדעתם זה האסלאם הנכון.
      למימון – כל הכבוד על המאמר ויישר כוחך.

  2. כעת אני מגלה כמה אנחנו לא יודעים כלום על שכנינו הצמודים

  3. מה ההסבר שבני הדת היהודית ובני הדת הנוצרית, חלקם מסורתיים דתיים וחלקם חילונים. אצל המוסלמים כמעט מאה אחוזים של דתיים וחלק לא קטן מהם אפילו קיצוניים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אורית

שינון ולא יותר

הערכת הלמידה בישיבות על פי הטקסונומיה של בלום

תמונה של יגאל

חרקירי מודרני

הדרגים הפוליטי והביטחוני חייבים לקחת אחריות אמיתית

דילוג לתוכן