פתרונות חלקיים לחידה

על הרומן "שושה" מאת יצחק בשביס זינגר
צילום של משה
ד"ר משה גרנות

החידה הגדולה של הרומן "שושה" (תרגום – צבי ארד, עם עובד 1978) היא מדוע אדם משכיל, מחזאי, סופר – מתאהב בשושה, אישה בעלת מנת משכל של ילדה, גמדה, הנחשבת בעיני הבריות למפגרת, ודווקא אותה הוא נושא לאישה. הרושם הוא שכל הרומן נועד לתת הסבר למהלך גורלי זה של הגיבור הראשי, אהרלה גריידינגר, שחי בעולם היהודי בפולין שבין שתי מלחמות העולם, וזמן קצר אחר כך. תקופת עלייתו של היטלר בגרמניה, הטיהורים של סטלין בברית המועצות, והדיקטטורה של פילסודסקי בפולין.

אהרלה, אוטודידקט, הבקיא מאוד בתלמוד, בקבלה, בכתבי הפילוסופים, בתורת האבולוציה של דארווין, בפרסומי הציונות והסוציאליזם – מוצא אוזן קשבת אצל שושה, בת גילו, שגורשה מבית הספר משום שאיננה תופסת את חומר הלימוד. נערה מוגבלת זאת מקשיבה בלב אוהב לדבריו, ואף שואלת שאלות מביכות, כי הרי אין כמעט פילוסוף שלא הגה גם כמה שטויות שקל להפריך. משפחתו של אהרלה, נצר לשושלת רבנים מפורסמת, מתנגדת לידידות הזאת. משפחתה של שושה עוברת דירה, והשניים נפרדים לשנים ארוכות.

בשנים אלה מנסה אהרלה את מזלו כסופר, בלי הצלחה רבה, עד אשר מגיע לפולין המיליונר סם דריימן. בטי סלונים, אהובתו של סם, משתוקקת להיות שחקנית. סם מזמין מאהרלה מחזה, ומוכן לשלם את שכרו, את שכר השחקנים ואת עלות האולם, העיקר שלבטי יהיה תפקיד ראשי במחזה.

עלילת המחזה – "הבתולה מלודמיר", מספרת על חנה רחל ורברמאכר, שנהגה כאדמו"ר, ונחשבה בעיני החסידים לקדושה. אולם השחקנים, שלא היה להם מושג ברזי המסתורין ובמדרש, שהבתולה מלודמיר הייתה בקיאה בהם, סירסו את הרפליקות של המחזה, וגם דאגו לנפח את הרפליקות שלהם כדי שיהיה להם יותר זמן על הבמה. בסופו של דבר המחזה נכשל. סם היה מוכן לקנות אותו, ולתקן אותו באמריקה.

לדאבון ליבו של סם, בטי התאהבה באהרלה. בתחילה הוא נמנע מלהתייחס לרמזיה, אך לבסוף הם נעשו זוג נאהבים. בטי לא הייתה המאהבת היחידה של אהרלה, קדמה לה דורה הקומוניסטית, שנטשה אותו משום שלא רצה לשאתה לאישה, והיגרה לברית המועצות. גם צליה, אהובתו של ד"ר מוריס פייטלזון, שהייתה נשואה לבן של מיליונר, הייתה מאהבת שלו. וגם טקלה הגויה שברחה מארוסה האלים אל אהרלה, הייתה לאהובתו. נדמה שהסופר מבקש להרגיע את הקורא: אהרלה לא היה ביש גדא ביחסיו עם נשים, והיו לו יחסים אינטימיים עם נשים משכילות ודעתניות, ובכל זאת, הוא העדיף את שושה על פני כולן.

שושה ואהרלה מתאחדים שוב אחרי שנים של פרידה. הוריה של שושה מאושרים, שכן הם כבר איבדו בת אחת, ובתם השנייה נהייתה פילגש של איש נשוי. שושה עצמה אסירת תודה עד שהיא מנשקת את כפות רגליו של אהרלה, אבל כל חבריו חושבים שיצא מדעתו. הוריו מתנגדים, ובעיקר בטי, שמנסה בכל כוחה להניאו מהמעשה חסר השחר. שושה מודיעה לאהרלה שאם הוא מתכוון לחזור לבטי – מוטב שיהרוג אותה קודם. כיוון שלשושה יש אישיות של ילדה קטנה ותמימה, היא לא מתארת לעצמה מה אמור להתקיים בליל הכלולות, ועבורה זאת טראומה, אבל הסופר מרגיע את הקורא כי עם הזמן היא החלה לאהוב את ההתייחדויות, ואף תבעה אותן.

בשל בעיות ביורוקרטיות נישאו השניים אצל רב, אבל לא באופן רשמי. אהרלה יכול להגר לארצות הברית, אך לא שושה. אהרלה הנאמן אינו מוכן לכך בשום אופן, למרות האיום הממשי על חייהם של היהודים באירופה. לבסוף מאפשרים לשניים להגר, אבל עם הבריחה מפולין שושה מתה, כביכול לא יכלה להיפרד מהעולם היהודי שהלך ונעלם.

אהרלה מצליח מאוד באמריקה כסופר, ואף זוכה לעושר. בסיור שנועד לכתיבה על עם ישראל לאחר השואה, הוא מבקר באירופה ובישראל. כאן הוא מתוודע לייסורי הקליטה של חיימל מודעו מהעבר, במעברה ולאחר מכן בדירה קטנה בהדר יוסף. הוא מבקר בתל-אביב שהיא בעיניו עיר מכוערת וזקנה, אף שבשנים היא צעירה מאוד.

ברומן הזה מתוודע הקורא לאנטישמיות הפולנית, כאשר ספר גוי, החושב את אהרלה לפולני, שופך בפניו את כל שנאתו ליהודים. כמו כן מתוודע הקורא לניפוץ החלום הקומוניסטי, כאשר אחד הגיבורים, שנאסר בפולין בגין היותו קומוניסט, נאסר בברית המועצות בגין ריגול לטובת פולין, ומעונה באכזריות על ידי המושיעים הקומוניסטים. אהרלה עצמו מגיע למסקנה שכל המהפכות מובילות לאותן זוועות, דברים שבוודאי למד בשביס זינגר מהפילוסוף האיטלקי איגנציו סילונה שהתפכח מאהדתו לקומוניזם.

כשיש הרבה תשובות לשאלה קשה – סימן שאין ממש תשובה משכנעת. השאלה היא, כמובן, מדוע אהרלה בחר משלל הנשים שרצו בו דווקא בשושה הגמדה והמוגבלת. בין התשובות: חובת הנאמנות, זיכרון מכמיר של הילדות ביחד, רחמים, נאמנות. אהרלה מציע תשובה משלו לתמיהה של בטי לגבי בחירתו: שושה היא האישה היחידה שהוא יוכל לתת בה אמון, כי כל אחת מהנשים שהיה עימן בקשר, בגדה במישהו. בטי נישאת לקולונל אמריקאי גוי, ובהמשך מתאבדת.

הרומן מעניין, לפרקים מרתק, ויש בו גם נימים דקות של הומור.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

6 תגובות

  1. לא שיגרתי לקרוא ביקורת על יצירה מלפני עשרות שנים, אבל זה מעניין דווקא כי יתכן שקוראים מסוימים היו אז צעירים מיד או טרם נולדו והחמיצו

    1. אני דווקא מעדיף סקירות על ספרים חדשים. ואני מאמין שרוב הקוראים חושבים כך

  2. ההתעסקות באנשים וילדים בעלי מוגבלויות נפשיות הופכת היום לנושא מרכזי. כאן יש לנו מקרה של ספר ישן שכבר לפני עשרות שנים גילה רגישות לנושא

  3. אף אחד מהדור הצעיר לא דמע אפילו על בדביץ זינגר
    בסוף נאבד את התואר של עם הספר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אורית

שינון ולא יותר

הערכת הלמידה בישיבות על פי הטקסונומיה של בלום

תמונה של יגאל

חרקירי מודרני

הדרגים הפוליטי והביטחוני חייבים לקחת אחריות אמיתית

דילוג לתוכן