אחוות הלוחמים תשנה את השיח הציבורי?

התחלה של הצצה לעבר העתיד
תמונה של עוזי ברעם
עוזי ברעם

רבים מקווים ומאמינים כי אחוות הלוחמים בשדה הקרב תיתן חותמה בימים שאחרי. יש הנחה שמאורעות ה-7 באוקטובר יצרו מציאות חדשה. ישראל עומדת מול חזית קשה בדרום שאחריתה איננה נראית. המערכה בצפון נראית כטרום-מלחמה שעלולה לקרום עור וגידים. החיבור שנותר מול אויב משותף ייצור אולי מכנים משותפים שנעלמו מעינינו עד ה-7 באוקטובר.

אין לכחד. ה-7 באוקטובר הוא יום של טראומה לאומית שלא תישכח. יחיא סינוואר כבר הבטיח את מעמדו בעולם הערבי ואנו עדיין מקלפים, שכבה אחרי שכבה, את ההרס. את ההשפלה. את ההפקרות. את עבריינותם של התוקפים מול שוועתם של הנתקפים שהגנו על עצמם בחירוף נפש.

גם המעמד החדש של החטופים מלווה בזעם ציבורי רב. זעם שמופנה נגד ההנהגה, שספק אם יש לאל ידה לכפות על חמאס מהלך אמיתי לשחרורם. החטופים הם סמל לחטא הקדמון. בלוח השנה דילגנו על ה-7 באוקטובר, אבל החטופים מותירים את צילם הכבד על כל המערכת הלאומית.

מפסגות הלחימה ומגילויי הסולידריות אנו נזרקים לאמת שעדיין מתחוללת בזירה הציבורית-פוליטית. השרים וראשי הממשל רצו שמעשיהם ידהו ברצף ההתעניינות במוראות המלחמה, אבל יצר ההרס לא עומד להם. דוגמה היא התפטרותה של מיכל רוזנבוים מתפקיד מנכ"ל החברות הממשלתיות, כשהיא מותירה את מילוי המאגרים לדוד אמסלם.

דוד אמסלם כנראה אינו מדבר בגזירת "הממלכה", אבל תחת מיסוך המלחמה מנסה להעלות את "משנתו", שאמנם אין לו קרדיט ציבורי לאומרה היום, אבל לעשות – כן. החברות הממשלתיות ימולאו באנשי שלומנו, והעם? נפשו נתונה למלחמה. ממשלה שאין בה אמון ציבורי מינימלי מנסה עדיין לקרטע ולהיאחז בקרנות המזבח בצל מלחמה עקובה מדם.

חילוקי הדעות על כיוונה של ישראל שרירים וקיימים. בעת המלחמה פועל הכוח האמוני-גאולי. הוא מנסה להוכיח כי עזה וסביבותיה הם ישות יהודית של עבר ויש להופכה לישות אמונית במדינת ישראל מורחבת.

מחנה המתנגדים עז. בעת המלחמה יושבים זה לצד זה בתוך טנק או בצוות תותחנים בעלי דעות מנוגדות. ביום פקודה יעלו חילוקי הדעות לכלל מאבק ציבורי. אלה חילוקי דעות על דיוקנה של ישראל כמדינה דמוקרטית בלב מזרח תיכון ערבי.

הדעות ששררו עד ה-7 באוקטובר הכפילו את עוצמתן אלפי מונים. אם עד המלחמה נראה בנימין נתניהו כמנהיג שנאבק על שרידותו ושומר על מחנה תומכים, עכשיו הוא נראה כמנהיג פתטי שרוב הציבור פנה לו עורף. לו היה מוכן לקבל אחריות ולהתפטר, ייתכן שאפשר היה להקים ממשלה אחרת, טובה יותר, שאדם כבן גביר לא היה יכול להלך במבואותיה.

הקרע בישראל חי, קיים ונושם. העיניים נשואות להצלחה במערכה. לצמצום הרג חסר הצדקה. להחזרת החטופים ולהשבתה של ישראל לנורמליות אפשרית. המלחמה יוצרת תחושת סולידריות. תרומה של העורף למען החזית. עיניים עגומות למראה תמונות החללים ומספרי הפצועים, ועדיין ההכרעה רחוקה ופתרון הסכסוך מאתנו והלאה. אך גם בעת המלחמה אין לנו המותרות שלא לעסוק בגורל של עזה והגדה המערבית כחלק ממהלך כולל ליישוב הסכסוך עם רוב העולם הערבי.

אני יודע שלרבים בישראל משאלתי היא "פטה מורגנה" בימים עכורים כל כך.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

14 תגובות

  1. הלוואי ואחוות הלוחמים תשנה את השיח הציבורי.. לצערי אני לא רואה את זה.. הלוואי ואתבדה.. אני שומע שוב ושוב את המוטיב המרכזי עליו כתבת… אחוות לוחמים.. לוחמים זה לצד זה בסיוע הדדי מופלא בלי שום השקפת עולם או חילוקי דעות.. הלוואי וזה יישאר ככה גם ליום שאחרי.
    וכן.. על אף שאנחנו בעיצומה של מלחמה קשה גם בדרום וגם בצפון ועל אף הנופלים הרבים שנפשנו יוצאת מכאב על נפילתם וגם כשאנחנו מתפללים להבראתם של הפצועים וגם שאנחנו מייחלים לחזרתם המיידית של החטופים… חשוב שנדון ונקבע קווי מתאר ליום שאחרי… חשוב כדי לצאת המלחמה חזקים ומוחזקים וצודקים

  2. אני מאוד מקווה שאכן האחווה תחזיק מעמד
    כלל לא בטוח שזה מה שיקרה

  3. כולי תקווה שיש לנו בעם הרבה אנשים ערכיים כמוך. בכל מקרה העתיד לא יהיה פשוט, אבל אם המונים יהיו במחנה שלנו, יש תקווה.

  4. עוזי ברעם מציג את בעיית החטופים שהשורדים שבהם נמצאים בתנאים קשים המעוררים זעם רב בציבור שמופנה נגד השלטון. אישית, חשתי צריבה בגרון כאשר התקבלה החלטה שלא לאפשר החזרתם של שמונה חטופים ושלוש גוויות, בהנחה שנצליח לקבל אחד עשר חטופים. בפועל, הם נשארו שם. עוזי מעלה גם את האבסורד של ממשלה מרובת שרים ותקציבים המתעלמת מהמלחמה המתרחשת לנגד עיננו ומחזיקה תקציבים נדיבים צמודים לחזה. ואכן זה נראה כמו הפרומו לפקיעת האחדות כאשר תסתיים המלחמה מתי שהוא.

  5. בתוך המצב המסובך והמורכב הביטחוני והמדיני בעיצומה של המלחמה טוב לפחות שהתבשרנו על החלטות בית המשפט העליון בעניין עילת הסבירות וחוק הנבצרות. נקווה רק שעם שוך המלחמה, לא יגבר שוב השסע בעם, נצלח את המלחמה מאוחדים ונחזור לנורמליות.

  6. כשאנחנו יחד יש אחדות, כשכל אחד יחזור לשכונת מגוריו, במיוחד לשכונות חרדיות, או התנחלויות, או קיבוצים, וכן הלאה, ההתנגשות תחזור

    1. ללוחם אחדות הושגה הפעם רק בשל המלחמה ומצב החירום שנכנסנו אליה.בפועל יש חילוקי דעות עמוקים.דיוקנה של המדינה עומד לדיון ציבורי.הגוון הדתי-לאומי מאד משפיע על הצביון.
      רובנו חיים במדינה שמוגדרת כמדינה יהודית אבל אופי היהדות היה פלורליסטי לא שתלטני פחות אמוני. כאשר אתה שומע את מנהיגיה הרבניים של הציונות הרתית אתה מתחלחל.עבורם אנו בעיצומו של תהליך גאולי שאסור לנו לעצרו או להסיטו. לכן לא יחפשו פתרון יתבטאו בקיצוניות ואנחנו נגיע להאג. רק התבטאויות של אנשי ימין קיצוני מביאות אותנו לשם.על מהות זו יש להאבק כי איתה או בלעדיה אנחנו בקרע.המלחמה נמשכת דובר צה"ל מופיע אבל בהווייה הציבורית היא די נעצרה.ביבי רוצה שבשל המלחמה לא יהיו מחאות לדעתי הן תצמחנה כי "כולנו יחד.אין ימין ושמאל" זו סיסמה טובה לעת סכנה מוחשית לא לעת מערכה של…חודשים ארוכים

  7. אני חושב שיש כאן חלוקה כמעט שווה בין אלה שדוגלית באחדות לבין אלה שמרחיבים את הקרע. לדעתי זה המצב הכי גרוע מכל האופציות. וזה עלול בטוו בינוני להתפוצץ לנו בפרצוף

  8. הכל תלוי במנהיגים הבכירים של המחנות
    אם הם יגיעו להסכמות
    ובעיקר אם לא יריבו
    תהיה גם בעם עצמו רוח חיובית ואחדות
    וההיפך.

  9. ההתנפלות על הרמטכל השבוע רק מסבירה לאיזה מאבק צריך להתכונן

  10. אחווה כללית לא תהיה. אפשרי שאם רוב העם יהיה פעיל בנושא הוא יפעיל אחווה וחיבור בין רוב העם, אבל המיעוט יקצין את עמדות הנגד שלו. אבל אם הרוב לא יהיה פעיל בכיוון, המיעוט התוקפני ימשיך לשלוט

  11. אין ספק שביבי מזיק לעם ולמדינה עם כל יום שעובר והוא עדיין בבלפור. אבל, למרבה הצער, ביבי הוא התחמן הפוליטי הגדול מכולם. אין עליו. הוא סידר לעצמו 64. הם יצביעו בכנסת בשבילו. אם לא, חלקם יעוף מהכנסת והם יודעים את זה. בדיוק מאותה סיבה הם גם לא יצביעו על פיזור הכנסת והליכה לבחירות. כך גם יקרה כאשר תסתיים, אם תסתיים, המלחמה. כל ה"אחים לנשק" עם ה"ברסלריות" ומפגיני קפלן הם מיעוט שבמיעוט למרות שהם עושים הרבה רעש. היה מי שאמר שראשי מנגנוני הביטחון וצה"ל צריכים להתארגן ולהוציא את ביבי לנבצרות, דהיינו הפיכה לבנה. גם זה לא יקרה כיוון שכל ה"לה פמיליות" יצאו לרחוב וישליכו את הפריבילגים לתהום הנשייה. זה המצב. זה לא ישתנה. ואם ישתנה זה רק לכיוון הסמוטריצ'ים.

  12. אין ספק שיש היום אחוות לוחמים
    אני רק מקווה מאוד מאוד שהאחווה הזאת תהיה מספיק חזקה
    שלא תתפורר מהכוחות המפוררים שתקרין הפוליטיקה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן