אלוהים, אימהות וגם כלבים

על הספר "ובשקט הולך וגובר" מאת צדוק עלון
תמונה של משה
ד"ר משה גרנות

ברשימה זו אתרכז בשלושה נושאים עיקריים בספר השירים החדש של צדוק עלון (הוצאת גמא 2023, 75 עמ'): אלוהים, אימו של הדובר, ולהבדיל – כלבתו, ואף שזה נשמע משונה, יש ביניהם קשר אמיץ. כל אדם שעיניו בראשו אינו מסוגל להסכין עם דוגמות הדת, שכביכול מוכח צדק אלוהי עלי אדמות. הכישלון האלוהי הזה מתגלה כבר בפרשת בראשית, והרי ביטויו בטקסט שלנו: "המבוכה בעיניה (של הכלבה) דמתה / למבוכה שחש קין / עת נתגלה לו שאלוהים / חושד בכוונותיו / ואינו חפץ במנחתו". הפרשנים הציעו תילי תילים של הסברים להפליה הבלתי צודקת הזאת, אבל המסקנה המתבקשת היא שככה זה, ואל יחפש בן אדם תולעה צדק אלוהי.

המחבר מבקש לתת "קרדיט" לאל: "אלוהים מתעצב אל ליבו / … חשב לברוא עולם טוב יותר מעולם שבו / הרוח סולדת מההרג בעוד הטבע מחייבו". יחד עם כלבתו תוהה הדובר על דרכו של אלוהים: "… מי שיכול לבוא בטרוניה לבורא עולם על שברא כך את עולמו ולא אחרת: האם יכולים אנו לטעון נגד בורא עולם…?". בנימה פחות רצינית על נוהגו של האל בעולם כותב המחבר בשיר "טוב לאלוהים שאין הוא מקדיש מעשים על מנת שיזכור".

קרובה מאוד אל האלוהים בספר זה, וגם בספריו הקודמים, היא אימו, זאת שחיה בעולם תמים ומושלם שנעלם: "… היא איננה מונעת מאיתנו / את עוד פרוסת הלחם השחור / המרוח בשכבה של מרגרינה / ובשכבה דקה של ריבה אדומה" ("הפרוסה", עמ' 16) – מבוטאת כאן נתינה בעוני. האם מצמצמת את עצמה למען ילדיה – "וככל שהיא הצטמצמה / היא התרחבה והתרחבה / עד לאינסוף". השיר מעלה את דמות האם אל הספירות העליונות. "כשאימי תלך לעולמה / ילך עמה צערה על העולם // אימי הלכה לעולמה אך לא צערה". וכן, הדובר שוכח את שמו של השכן, אבל האם "… זוכרת את המועדים המדויקים / של לידות כל שמונת ילדיי / אתה נולדת קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר / בשלישי לשבת / ה בכסלו התשט"ו". בקטע הבנוי כפרוזה "פאזל" כותב הדובר: "אימי נטעה בי תחושה שיש סוד בהוויה ושעליי לגלותו", וכשהדובר מביט בחיוכם של נכדיו, הוא מצהיר: "אני מביט אנה ואנה, מחבק את אימי בכתפיה ואומר לה, אימא, את רואה, מצאתי את פשרו של הסוד". בקובץ ישנם עוד שירים המוקדשים לאם, אבל נסתפק באלה.

באשר לכלבה של הדובר, היא כבר מוזכרת בסמוך מאוד לסודות האל והבריאה ומופיעה בכמה מן השירים. מסתבר שלמחבר יש שיח מלבב עם כלבים בכלל, ועם כלבתו בפרט: בשיר "חבריי נסעו בשליחות למרחקים" מתוארים חבריו שנוסעים ומשאירים אצלו את כלבתם; והוא צולל אל מחשבות הייאוש שלה שמא לא תזכה לראות את בעליה לעולם.

לאחר טיול עם הכלבה הפרטית מנהל איתה המחבר דו-שיח פנימי שעניינו השנים החולפות (בשיר "התבגרות"). נוצר הרושם שהוא מקנה לבעל חיים נאמן זה את מחשבותיו ואת רחשי ליבו. השיר שהכי נגע לליבי בנושא הזה הוא "ציפייה". בעבר נהג הדובר להתעורר בלילה לבדוק אם בנותיו מכוסות כהלכה. בינתיים הבנות גדלו ונטשו את בית ההורים, והכלבה, שהייתה ערה למעשיו של אדונה, בוחנת כיצד הוא נוהג כלפי אשתו, והאם הוא מכסה גם אותה בשנתה: "הבטתי בה (בכלבה) וידעתי שהיא מאוד מתגעגעת / לבנותיי שגדלו ופנו לדרכן / ואף שהיא אינה יכולה להסביר לי כי היא מצפה / ידעתי – ". ברור שהדובר רואה בעיני כלבתו המסורה מהרהורי ליבו.

יש בקובץ הזה גם כמה שירים הגותיים במובהק, שהרי המחבר בקיא מאוד בפילוסופיה (את הדוקטורט שלו כתב על הגותו של ברוך שפינוזה), אך על כך הרביתי לכתוב ברשימותיי הקודמות על יצירתו של צדוק עלון, וראוי שלא אחזור על עצמי.

ומילים אחדות על שם הספר "ובשקט הולך וגובר" – מקובל שקול ורעש נוהגים להתגבר, ואילו כאן השקט הוא המתגבר, ובאמת גם הגופנים של הכותרת הולכים ומתעבים כדי להוביל את הקורא אל המחשבה האוקסימורונית הזאת של שקט מתגבר.

באשר לפרוזודיה – בעניין זה הקובץ מינימליסטי. רק בשירים אחדים יש פזמון. שירים רבים אינם מפוסקים, וחלקם מופיעים בתבנית של פרוזה, ואפילו אינם מנוקדים כנהוג בשירה. אני מתגעגע לפרוזודיה מושקעת, למשל זאת של נתן אלתרמן בשיר "עוד חוזר הניגון", שבו נמצא משקל אנפסט מדויק, חרוז מבריח וחרוז פנימי, אסוננסים ומטפורות מופלאות. הסכנתי עם הדילול הפרוזודי בשירה המודרנית, אבל ציפיתי למשהו "במקום".

באשר לתכנים ולריגוש שבטקסטים של צדוק עלון – ללא ספק מדובר באמירה מעניינת וחודרת ללב.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

6 תגובות

  1. צריך נפש רוחנית בכדי לעסוק בימים אלה בסיפרי שירה. כל הכבוד לך.

  2. העובדה שהמדור הזה מתמקד יותר ויותר בספרי שירה זה בכוונה או במקרה?

  3. השירה המודגנית של הדור הנוכחי לא מדברת אלינו האזרחים האדם וותיקים

  4. תודה על השיתוף . מתחברת מאוד להערה כאן למעלה. ולפלא שבעיני ובמחשבותי על התקופה הסוערת שכזו שבה מתעסקים מכובדיי בשקט שמתגבר. ובהלך הרוח הכמעט זר לסערת החיים המשתוללת בחוץ ובעיקר בזמן מלחמה …שאפו לך צדוק עלון היקר ושאפו לך ד"ר משה גרנות.שזכיתם לדבר ולספר לנו על השקט המתגבר .
    .

  5. מאמרו-ניתוחו של משה גרנות גובל בשירה ומעורר בקורא סקרנות לספרו של צדוק עלון. בעיקר נגע ללבי תיאורה של האם המשמעותית בחייו של הבן. הפסוק "יודע צדיק נפש בהמתו" יותר מהולם את הקשר בין המשורר לכלבתו. נהניתי מאד מהמאמר וכעת אחפש את ספר השירה האחרון של צדוק עלון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן