צדיק כנוע וצדיק נועז

איזהו צדיק? המאתגר את כוונת האל
he.wikipedia.org

נוח הוא הדמות הראשונה במקרא המקבלת את התואר 'צדיק'. הוא נעשה לצדיק בעיני האל עוד לפני פרשת המבול והתיבה. איננו יודעים מדוע, מאחר שספר בראשית איננו מפרט. סביב פרשת התיבה יש כמה אמירות המרמזות לנו על כך, למשל: "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט), ובהמשך: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים, כֵּן עָשָׂה" (שם, כב). מן הפסוקים האלה ניתן להסיק שצדיק הוא מי שהולך עם דבר-השם ומציית לו מבלי להרהר ומבלי לערער. מודל הצדיקות של נוח מציג לפנינו שני אתגרים אתיים: האחד, נוח מקבל שכר אישי-משפחתי: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ, וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה, אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (שם, יח). השני, נוח איננו מנסה לגונן על יתר הבריות כאשר הוא שומע את ההצהרה המחרידה הבאה: "וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם" (בראשית ז, ד), ואכן היא מתגשמת: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם" אבל "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (שם, כג). אם כן, הצדיק הזה עושה את דבר השם באופן אוטומטי, מוכן לקבל שכר אישי, איננו מגונן על כל הבריות ומעל לכול הוא שותק לכל אורך הפרשה. בעיני הקורא מן הצד, צדיק זה נראה כצדיק כנוע, גם חסר אישיות וגם בעל לקות מוסרית חמורה. סופו של צדיק זה שערוותו מתגלה לעיני צאצאיו (בראשית ט, כא-כב). אם זוהי תורתו, הרי שזהו שכרו.

שואה נוספת מתרגשת לבוא על מין האדם בפרשת וירא; שם אנו מגלים מודל נוסף של צדיקות בדמותו של אברהם. כמו לנוח, גם לאברהם מגלה האל את כוונתו להשמיד – הפעם את העיר סדום על זקניה, נשיה וטפייה, אדם ובהמה. אך להבדיל מנוח, שעליו נאמר "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ", על אברהם נאמר: "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" (בראשית יח, כב). הצדיק הזה איננו זורם עם דבר-השם מבלי לשאול כמה שאלות קשות, ולכן הוא עומד על עמדו (רשב"ם, על הפסוק). אברהם איננו שותק והוא מבקש להבין את ההיגיון המוסרי העומד מאחורי כוונת האל, תוך שהוא מתריע מפני כשל מוסרי: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם, כה). אברהם מנהל משא ומתן עיקש על מספר הצדיקים האפשריים שבסדום. ברור לו שהוא מסתכן ולכן הוא מבקש לשכך את חמתו של האל בלשון רכה: "וַיֹּאמֶר: אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם" (שם, לב). צדיק שכזה רואה את שליחותו בעולם כמי שמלמד סנגוריה על יושביו. הוא איננו שותק ואף מוכן לסכן את נפשו למען מטרה אנושית נעלה. בניגוד למעשה העקדה, שהוא עניין אישי-משפחתי ובו פועל אברהם באופן כנוע, אברהם איננו מסוגל לשאת את רעיון הענישה הקולקטיבית. בכך איננו מסכים לרעיון התלמודי: "כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים" (בבא קמא ס, ע"א).

שואה נוספת מתרגשת לבוא, והפעם על עם-ישראל במעשה עגל הזהב. משה רבנו מוריד את התורה מסיני ורואה לחרדתו כי העם כבר הספיק לעבור על הדברות הראשונות: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, ב-ג). הוא נתון בין הפטיש-האל לבין הסדן-ישראל. האל מבקש להשמיד את העם כולו: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם", אבל הוא גם מציע למשה הצעה שלא ניתן לסרב לה: "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י. כן ראה: במדבר יד, יב). משה דוחה את שני הרעיונות כאחד. הוא איננו מרשה לאל לבצע רצח-עם ואיננו מוכן לקבל טובת-הנאה אישית בשום אופן. בפיו כמה טענות כנגד כוונת האל: האחת, "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם, יב. כן ראה: במדבר יד, טו-טז). השנייה, "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם" (שמות לב, יג). אין היגיון בכל המבצע ובכל הפירוטכניקה של יציאת מצרים אם אתה, האל, מכלה את העם. כמו כן, עליך האל לעמוד במילה שלך. נשבעת לאבות האומה לעתיד טוב של עם ישראל, במטותא ממך קיים את שבועתך. אם בכך לא סגי, הרי שמשה מטיל סנקצייה אפשרית על האל: "אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם, לב). בלשון ימינו, אם לא תרד מהעץ, אני מתפטר. במקום אחר מסביר משה לעם את המחיר האישי ששילם על האסטרטגיה הזאת: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" (דברים ג, כו). משה מציג בפנינו מודל של צדיק פעיל ביותר ודובר רהוט – בעניין זה לא גמגם כלל. הוא רואה את שליחותו בעולם בלימוד סנגוריה על עם ישראל תוך חתירה למגע ונטילת סיכון אישי. מכאן הוא זוכה למרב התשבחות שאדם יכול לזכות בהן מפי האל: "עַבְדִּי משֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז), "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה" (דברים לד, י. כן ראה בפיוט הידוע, יגדל).

נראה שהתורה מחבבת יותר את הצדיקים הנועזים, המאתגרים את האלוהים בעצמו. דוגמה מופתית נוספת לכך היא יעקב. ערב המפגש עם עשיו, כאשר יעקב מתחלחל מאסון אפשרי מיד אדם, הוא מוצא כוח להיאבק עם מלאך האלוהים: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ… וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ… וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ" (בראשית לב, כה-כח). כאן מדובר בחתירה למגע פיזי של ממש ואפילו יש ספק אם מדובר במלאך האל או באל עצמו: "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים" (שם, לא). איך אנו יודעים שהתורה מעריכה מאבקים של הצדיקים באלוהים עצמו? התשובה בגוף הסיפור: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל… וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם" (שם, כט-ל). תוצאת העימות של הצדיק עם האלוהים היא ברכה לצדיק וברכה לאנושות. חז"ל לקחו את הרעיון הזה צעד אחד נוסף: "משה גוזר והקב"ה מקיים" (תנחומא וארא ג), "מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן טז, ע"ב). הצדיק מושל, לא פחות ולא יותר, באלוהים בכבודו ובעצמו, והאלוהים מתענג על כך.

מכאן אנו מסוגלים להבין מדוע ביום הכיפורים מבכה הפייטן האנונימי את הצדיקים הגדולים הללו שפסו מן הארץ: "אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ… גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ. דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת… חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם… יוֹדְעִים לַעֲתֹר וּלְרַצּוֹת" (מחזור ספרדי). כדי לדחות את גזרות השם, עליך לעמוד בפרץ ולאו דווקא ללכת עם דבר השם.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

2 תגובות

  1. וכן את האמירות הלא מקובעות
    כך אפשר לקרב אנשים לתורת ישראל מבלי לפגוע בקדושתה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות

מהי שחיתות?

הגיגים על מה שמתרחש אצלנו בצמרת ההנהגה

מדביר מועך חרק

הדברת נמלים

למה כדאי לעשות את זה בצורה מקצועית?