מסתבר שלא טעיתי

על "סונטת קרויצר" מאת לב ניקולאייביץ' טולסטוי
תמונת פרופיל של משה
ד"ר משה גרנות

הרומנים הגדולים של לב טולסטוי "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה" קנו לסופר הגאוני הזה שם עולם בין גאוני הספרות הרוסיים האחרים – פושקין, לרמונטוב, גוגול, דוסטוייבסקי, בוריס פסטרנק, סולז'ניצין. בקטגוריה הזאת נהוג לכלול את הרומן הקצר "מותו של איוואן איליץ'" ואת הנובלה "סונטת קרויצר". אני מודה שנמנעתי שנים רבות מלקרוא את "סונטת קרויצר" מכיוון שידעתי כי תוכנה של נובלה זאת רחוק מלגרום לי את ההנאה שאני מצפה מיצירה ספרותית שחתום עליה גאון כמו טולסטוי. לבסוף, אזרתי אומץ וקראתי, ומסתבר שלא טעיתי: הנובלה הזאת, שכולה וידוי ארכני של רוצח אשתו, גורמת לקורא את אותה ההרגשה שנגרמת לנוכח קריאה בעיתון על עוד פסיכופת שהחליט לרצוח בת זוג משום קנאה, רצון להיפרד, אי הסכמה להינשא וכדומה. הגיבור שלנו מתוודה בפני הדובר בנסיעה ארוכה ברכבת (וידוי ארוך כזה בנסיעה ברכבת מתאפשר רק ברוסיה, שהמרחקים בה נמדדים בימים ושבועות של נסיעה). שמו של המתוודה בפני הדובר (מן הסתם – הסופר עצמו) הוא פוזדנישב, איש משכיל מאוד, מוסמך אוניברסיטה, בקיא בפילוסופיה ומוזיקה קלאסית, אבל מה לעשות – פסיכופת. המוטו של הסיפור מצטט מהברית החדשה פסוקים המייחסים לסקס ולמחשבות על סקס כאל חטא של ניאוף. כידוע, מרים, אימו של ישוע, ילדה אותו "בלי לחטוא", היא הייתה בתולה, משיאי האמונה הנוצרית הוא הנזירות וכמרים קתולים מנועים מלשאת נשים.

המחשבה הזאת, שהסקס הוא חטא, עוברת לאורך כל דבריו של פוזדנישב, אבל התנהגותו מנוגדת לחלוטין למחשבותיו: מגיל שש עשרה הוא מבלה עם יצאניות, מהמר בקלפים, שותה לשוכרה ומעשן. הוא מציין שההסכמה של החברה שראוי לגבר להתנסות בכל אלה – היא רעה חולה. הלוואי, הוא מייחל, שהיינו חסרי יצר מין כמו הדבורים, או למצער כמו בעלי החיים שמתייחדים רק לצורך רבייה (עמ' 40).

פוזדנישב נושא לאישה צעירה יפה בשם ליזה, ומיד אחרי הנישואין הוא חש שמדובר בכישלון, ולפי דבריו – כל הנישואים הם כישלון ידוע מראש. כבר בהתחלה יש מריבות בין השניים, ואלה הולכות ומתרבות. בעיקר מעיקה עליו התחושה שנשים אינן נהנות מסקס, הגם שעושות מאמצים אדירים למשוך מינית את הגבר בגנדור ובחושניות. ההיריון והלידה אינם מיטיבים עם שלום הבית, אדרבה, הם גורמים לעינויים בשל אלף חרדות הקשורות בהם, וברור שהם מוסיפים להרעת היחסים בין בני הזוג. בתוך שמונה שנים נולדים להם חמישה ילדים, וכשהרופא אוסר עליה להיכנס שוב להיריון, היא מגנדרת את עצמה, וגורמת לו לקנאה תהומית. היא מנגנת על פסנתר ומלווה אותה כנר בשם טרוחאצ'בסקי. פוזדנישב מארח בחיבה את הכנר, אך בליבו קנאה מטורפת, וכשהוא חוזר במפתיע מכנס, ומוצא באמצע הלילה את טרוחאצ'בסקי בחברתה של אשתו, הוא רוצח אותה בפגיון. וכן, כשהיא גוססת, הוא מבקש סליחה…

לנובלה קוראים "סונטת קרויצר", על שם אחת היצירות של בטהובן שאשתו והכנר מבצעים יחד (עמ' 80).

אעיר שלוש הערות:

ראשית, לפי הנרמז בעמ' 64, 102, פוזדנישב ישב במעצר 11 חודשים עד המשפט, ואז יצא זכאי כיוון שהנרצחת חיללה, כביכול, את כבודו. ממש לא ייאמן! האם בקיסרות הצארית (עדיין אירופה!) נהגו כמו בארצות המוסלמיות בעניין כבוד המשפחה?

שנית, המתוודה לועג לאימפוטנציה של הרופאים (עמ' 51–52, 56), וזה מוטיב חוזר ביצירות של טולסטוי, לדוגמה ב"מלחמה ושלום" מסופר שהגיבורה הראשית נטשה חלתה לאחר שאימה גילתה את כוונתה לברוח עם מאהב – וטולסטוי מעיר שהיא הבריאה למרות הרפואות שהאביסוה הרופאים.

לבסוף, יש בנובלה הזאת שתי הערות הקשורות ביהודים: בשיחה מקדימה לווידוי של פוזדנישב משוחחים נוסעים שונים בקרון הרכבת ותוהים אם יש או אין צורך באהבה בנישואין, ואם אישה צריכה להישמע לציוויי בעלה. אחד הנוסעים מספר על אישה נואפת עם מי שלא נטבל, כלומר עם יהודי. בווידוי עצמו פוזדנישב משווה את הנשים ליהודים – גם אלה וגם אלה חסרי זכויות, אבל הנשים שולטות בגברים בחושניותן, והיהודים שולטים בחברה בעוצמת המסחר והכסף, נתיב הפרנסה היחיד שהותר להם. ידוע שבצעירותו היה טולסטוי אנטישמי לטנטי, כמו סופרים רבים אחרים, אבל לימים הוא למד עברית אצל רב, ובהשפעת שלום עליכם הוא חתם, יחד עם סופרים אחרים, על גינוי הפוגרום בקישינב (שעליו כתב ביאליק את "על השחיטה" ואת "עיר ההריגה"). ברומן של אביגדור המאירי "בגיהנום של מטה" מוזכרת נערה יהודייה בת 16 ששמה אסתר, מעריצה גדולה של טולסטוי – היא שלחה לו מספר מכתבים, אך הוא לא ענה עליהם. היא נסעה מקייב שבאוקראינה אל יאסניה פוליאנה שבמחוז טולה ברוסיה – ברכבת, בעגלות וברגל, הגיעה לביתו של טולסטוי בגשם שוטף, רועדת מקור וחולה, וביקשה להתקבל אצל הסופר הנערץ. היא ביקשה כוס תה להחיות את נפשה, וגורשה, כי הסופר לא היה יכול לקבלה. אינני בטוח אם טולסטוי נהג כך כאנטישמי, אבל בוודאי לא מטוב לב.

"סונטת קרויצר", מאת לב ניקולאייביץ' טולסטוי, תרגם מרוסית – צבי ארד, דביר 1987, 258 עמודים

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. בתקופה כה קשה, קריאת ספרות טובה ומאמרים על ספרות טובה היא מקלט לשפיות.

  2. יש להעריך את הנועזות של סקירת ספרים,שכביכול שייכים לעולם שאבד,לפחות אצל קוראים שלא ידעו את יוסף, לסקור אותם בבהירות וללא פלפולי אסכולת הבקורת הפוסט מודרניות,בשפה בהירה ולא דו משמעית.
    אכן הוידוי של גבורו של טולסטוי הוא וידויו של פסיכופת על פי הגדרת הפסיכיאטריה הקלינית בת ימינו.
    יחד עם זאת ראוי לקרוא אל הנובלה, בשל הידע ההיסטורי על מערכת החוק,הרקע הסוציאלי,ומעמד האישה לא רק ברוסיה הצארית אלא ברחבי העולם הישן.
    וכן כדאי להקשיב לסונטת קרוייצר הנפלאה של בטהובן,וזה אולי שילוב שרק האומנות יכולה לתת לחיים, מוזיקה נעלה כפס קול סמוי למעשי אנוש נוראיים.

    1. וגם מצדיע לתגובה מעמיקה ולא שיטחית מן הסוג שכל כך נפוץ בימינו לצערי

      1. במחילה מכבודו של המחבר אשר לפי דבריו חיבר 57 ספרים בימי חלדו- את טולסטוי הוא לא מבין.

  3. הגעתי לכאן במקרה דרך פוסט בקבוצת קריאה בפייסבוק, ושמחתי לקרוא

  4. כמו טולסטוי ובני תרבותו אין לנו כיום, וכנראה גם לא יהיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן