היום שאחרי

שלוש האפשרויות של ישראל ליום שאחרי כיבוש הרצועה
תמונה של שאול
ד"ר שאול אריאלי

ממשלת נתניהו עדיין מתנהלת במציאות חלופית ביחס לעתידה של הרצועה. ישנם שרים המבקשים לגרש את העזתים לסיני ולבנות מחדש את גוש קטיף, כי במציאות שבה הם מתנהלים אין הסכם שלום ואין אינטרסים אסטרטגיים משותפים עם מצרים. אחרים מבקשים להחיל את "הפתרון" הזה גם על הפלסטינים בגדה המערבית ולגרשם לירדן – לתפיסתם, "המולדת החלופית" – כי במציאות שלהם אין הסכם שלום ואינטרסים משותפים עם הממלכה ההאשמית. מגדיל לעשות ראש הממשלה נתניהו במדיניותו העיקשת לסרב למתווים אמריקאיים שונים לשילוב הרשות הפלסטינית.

מהמציאות הקודרת שאליה הובילו אותנו כל אלו בעיוורונם המדיני, במשיחיות הפנאטית ובאופורטוניזם הקיצוני, עולות ארבע תובנות מרכזיות:

הראשונה – היעדר החלטה על התכלית המדינית מקשה על הבנת תמונת הסיום הנדרשת למהלך הצבאי ברצועה.

השנייה – בנקודת הזמן הזו חמאס מוביל בהישגיו:

חיזק את מעמדו בחברה הפלסטינית מול הפת"ח;

מתהדר בתמונת הניצחון של ה-7 באוקטובר;

הביא את העניין הפלסטיני ללב השיח העולמי ונהנה מתמיכה בקרב קהלים שונים;

משחרר את אסיריו ואסירי הפת"ח מהכלא הישראלי;

פגע בהרתעה הישראלית;

פגע בכלכלה הישראלית, זרע פחד בציבור הישראלי והביא לפינוים של מאות אלפי ישראלים בתוך מדינתם.

התובנה השלישית – ישראל לא יכולה לסיים את המהלך הצבאי בנקודת הזמן הזו ולחזור לסטטוס קוו המדומיין לנוכח הישגיו של חמאס שצוינו לעיל, ומשום שאסטרטגיית הבידול בין עזה לגדה קרסה לחלוטין והאסטרטגיה העוקפת לסוגיה הפלסטינית קרסה אף היא.

התובנה הרביעית והאחרונה – לשם המשך המהלכים הצבאיים ישראל חייבת ליהנות מלגיטימציה של קואליציה בינלאומית, וזו אפשרית רק בהגדרת התכלית המדינית שניצבת בטווח של ההחלטות הבינלאומיות ועיקרן פתרון שתי המדינות.

בפני ישראל עומדות שלוש אפשרויות יסוד ביחס לרצועת עזה ליום שאחרי כיבוש הרצועה ועקירת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס: הראשונה, לשכפל את הטעות שנעשתה במקום אחר – לבנון, ולהישאר ברצועת עזה; השנייה, לחזור על הטעות שנעשתה לפני עשרים שנה – ההתנתקות החד-צדדית; והשלישית, לתקן את הטעות בת עשרים השנים – הכללת עזה בתהליך המדיני מול הרשות הפלסטינית ואש"ף.

ישראל יכולה לבחור באפשרות הראשונה ולהחזיק ברצועת עזה בטענה שזהו צורך ביטחוני, בדומה ל"רצועת הביטחון" שבה החזקנו כמעט עשרים שנים בדרום לבנון. התפתחות החלופה הזו והשלכותיה ידועות מראש. צה"ל יצטרך להכפיל פי עשרה ויותר את סדר הכוחות שהיה ב"עוטף עזה", לטובת השהייה בתוך הרצועה אשר ארגוני הטרור בה יחזרו במהירות לשגרת הפיגועים, וזו תגבה מחיר יומיומי כבד. צה"ל יידרש להקים מחדש את המינהל האזרחי ולשאת באחריות של צורכי היומיום של 2.5 מיליון פלסטינים. הקהילה הבינלאומית לא תמהר לסייע בשיקומה של הרצועה ההרוסה. ולבסוף, משרד הביטחון יידרש להשקיע מיליארדים מתקציבו לבניית מוצבים ובסיסים ולסלילת דרכים. כל זאת, בהנחה המקלה כי הדרישה להקים מחדש את גוש קטיף תיבלם בדרכים שונות.

ישראל יכולה לבחור באפשרות השנייה – נסיגה מלאה מהרצועה ובהמשך פעילות צבאית יזומה מ"עוטף עזה" באינטנסיביות גבוהה ובהיקף נרחב. המשמעות של חלופה זו היא מסירה מחודשת של הרצועה לידי חמאס, בדיוק כפי ששרון עשה ב-2005. חמאס, המתהדר כעת ב"ניצחון" של ה-7 באוקטובר, בדומה לניצחון הגירוש לישראל מעזה ב-2005, יחזור מהר מאוד לאחוז במושכות השליטה בעזה. קטאר, איראן, טורקיה ומדינות נוספות ימהרו להגיש לו סיוע כספי נדיב ביותר כדי ששיקומו לכדי כוח צבאי בעל יכולות מאיימות על ישראל בכלל, ועל יישובי הנגב המערבי בפרט, יעמוד במהירות לרשותן – צבאית או מדינית. לחלופה זו תהיה השפעה דרמטית על מעמדה של הרשות הפלסטינית בהנהגת פת"ח ועל מעמדו של אש"ף כנציג הלגיטימי והמוכר של העם הפלסטיני.

האפשרות השלישית היא היחידה שיכולה לשרת את האינטרסים העמוקים של מדינת ישראל, גם אם לא את אלו של חברי ממשלתה הנוכחית והעומד בראשה. המחליפה הריאלית היחידה לישראל ברצועת עזה היא הרשות הפלסטינית. שום גוף אחר – ערבי, בינלאומי או האו"ם – לא ימהר להתקרב לרצועה על שלל בעיותיה.

אך גם הרשות הפלסטינית אינה יכולה להיכנס באופן מיידי לרצועה ולשאת באחריות לשליטה בה. לפיכך על ישראל לפעול בשני שלבים: הראשון, להיערך לניהול הרצועה ולהיעזר לשם כך במנגנון המושבת של הרשות הפלסטינית על ידי שיקומו או במינהל פלסטיני חדש המאויש על יד טכנוקרטים בלבד. אסור לה לפסול היעזרות באונר"א בשלב הזה; השלב השני, רק לאחר בחירות ברשות הפלסטינית ללא חמאס, להעביר את האחריות לידיה, וזו יכולה להסתייע בכוח ערבי לקבלת אחריות זו.

חלופה זו, מלווה בהכרזה ישראלית מחודשת על אימוץ פתרון שתי המדינות על פי ההחלטות הבינלאומיות, תהווה את הפלטפורמה לחידוש התהליך המדיני, הן ברמה הבילטרלית והן ברמה האזורית. על ישראל לאמץ מייד את החלופה הזו, אחרת היא עשויה למצוא את עצמה נעה מהפח אל הפחת – שוקעת בחלופה הראשונה הגרועה, עד אשר תאמץ בעל כורחה את החלופה השנייה הגרועה אף יותר. לשם שינוי, ישראל אינה חייבת לאמץ שוב את כל החלופות הגרועות עד אשר תפנה לטובה שביניהן.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

22 תגובות

  1. כמה טעויות במאמר אחד
    1- לגיטימציה בינ"ל לא תגיע בגלל שישראל תציג תכלית מדינית
    2 – גם הצגת תכנית מדינית לא תביא להכרעה, וממילא לא להכרעת חמאס, וחכן הכנסת רש"פ תבנה את החמאס מחדש
    3 – בחירות בלי חמאס? אשליה
    4 – הכנסת הרש"פ היא חזרה על אותה טעות. רק הכרעת חמאס ואחריה מנהל אזרחי בינ"ל בדומה לתכנית מרשל.
    הכנסת רש"פ זו משיחיות מנותקת מהמציאות. זו עצימת עיניים טראגית.

    1. תגובה חסרת הנמקה והיגיון פנימי, מבוססת על הנדסת התודעה שמאכילים אותנו מזה עשרות שנים.

  2. יפה וטוב. יש לא מעט החושבים על רעיון נוסף והוא שילוב מדינות אחרות בעזרה לניהול ושיקום רצועת עזה, וזאת תוך הכרזה שזה אכן שלב בדיון מחודש על רעיון שתי המדינות.

  3. שאול צודק ואפשרות ג היא היחידה ולהגשמתה צריך מנהיג עם חזון ואומץ והוא נמצא בשמאל הליברלי. למרבה הצער באפשרות הריאלית היא הפיכה בכח על ידי הגוף בעל הכח הפיזי

  4. שאול אריאלי מייצג בעקביות את המתווה המחייב פשרה עם הפלשתינאים. דרכך דרכי.

  5. מאמר רציני ומנומק
    במקרה גם תואם את עמדתי בקשר לחלופה היחידה שלכאורה יכולה בכלל לעבוד

  6. מסכים עם רוב הכתוב!
    יש להזכיר בהקשר זה עם הנתאמות הנדרשות גם את עיראק לאחר מלחמת המפרץ השנייה וכיבושה ע"י ארה"ב.
    מייד לאחר הכיבוש, ארה"ב פירקה את כל מנגנוני השליטה הצבאיים, המשטרתיים והאזרחיים של עיראק, מבלי ליצור משהו חדש עם פקידי השלטון שהיו ובוואקום שנוצר נולד ארגון דאע"ש.
    למעשה, באופן הבסיסי ביותר, מתוך תסכול של שבטים, קבוצות ויחידים, שעד לכיבוש היו עובדים ומקבלי משכורות מהשלטון המרכזי של סדאם חוסיין.

  7. הרעיונות והתפתרונות נשמעים היטב. רובם נוסו החל מתכנית החלוקה, הסכמי אוסלו המשך בקמפ דויד, ההתנתקות, הצעת אולמרט, מדיניות ההכלה ואחרים, וכולם נכשלו כי הצד השני נמצא בכלל בספירה אידאולוגית לגמרי שונה. מה שנותר עכשיו הוא רק לשכנע את הצד השני -הספוג כולו מגיל 3 בדוקטרינת הג'יהאד- להסכים. הצלחתך- תקוותינו.

    1. ממש לא נכון.
      ישראל מעולם לא הציעה לצד השני שלום אמתי.
      גם כשהציעה משהו – היה זה מתוך עמדה כוחנית ותוך כיפוף הידיים של הצד השני.
      להתבכיין על כך שהצד השני מחנך את צעיריו להילחם לשחרור וחופש מפני הכוח הכובש השנוא זו חוכמה גדולה מאד. גם אנחנו חונכנו בזמנו להילחם בבריטים…

      1. האמנם ישראל לא הציעה שלום אמיתי? זו הסיבה שהפלסטינים דחו את כול ההצעות כולל של אולמרט? בעוד שלפי דבריך ניתן להבין שדווקא הפלסטינים שיצאו לפחות לשתי מלחמות השמד מוצהרות נגד ישראל- הם אלה שהציעו "שלום אמת" וישראל דחתה.. הרי יכלו לחיות כמדינה עצמאית משוחררת מכול כיבוש (כולל הירדני שמעולם לא התנגדו לו..) כבר ב-47 .
        אגב- אם אתה חושב שישראל היא הצד החזק פה- אתה טועה, כי לא מספר הטנקים קובע זאת . ועדיין אתה תולה את "האשמה" במדינת ישראל. נבצר ממני

        1. הפלסטינים שגו בהחלטתם לסרב להחלטת החלוקה ושילמו על זה מחיר בדמות מחצית מהשטח שהוקצה למדינה הערבית. מאז 1988 הם קיבלו על עצמם את כל ההחלטות הבינלאומיות ובראשם 242 ו-338. במהלך אוסלו ישראל לא הציעה עד אולמרט שום הצעה שניתן להכניסה תחת ההחלטות הבינלאומיות. ביחס לאולמרט באנאפוליס, הרי שעליך להסתכל במראה ולהגיד, אבו מאזן הציע הצעה נדיבה ביותר לישראל ואולמרט דחה אותה. אפרופו קבלה ודחייה, שני המנהיגים התבטאו יותר מפעם אחת בנושא זה ואמרו שאף אחד לא דחה את ההצעה של השני אלא הם היו במהלך מו"מ שהופסק. ממליץ לך לקרוא את העובדות בספרים שפורסמו אודות כך, זה עשוי לשפר את הבנתך בנושא הסכסוך.

          1. שלימל- כעצתך בדקתי בוויקיפדיה ורק קיבלתי חיזוק לטענתי. אכן הפלסטינים ניהלו משא ומתן בו תמיד הגיבו על ההצעות שהציגו להם- רובם במגמת שלילה החל מתוכנית החלוקה של וועדת פיל 1937, המשך להצעת החלוקה 1947, שלושת הלאווים המפורסמים של ועידת חרטום 1967, לא להצעות ברק 2000, קלינטון 2001, אבו מאזן סרב לחתום על ההצעה מרחיקת הלכת של אולמרט, אילו עשה כן היה מחשק כול ממשלה שבאה אחריו, לא לאובמה 2014, לא לטרמפ 2020, גם לא ליוזמה הסעודית 2002, וגם איימו לפוצץ את ועידת הפסגה בביירות אם לא תופיע בהצעה "זכות השיבה" (ב-מרץ 2009 צורפה הערה, שלפיה יוזמת השלום אינה כוללת את זכות השיבה לפליטים). אך מעולם לא הציגו הצעה משלהם מלבד אישרור חוזר של "מהנהר ועד לים", הסכם , חודאייבה , ותכנית "השלבים" – בערבית כמובן.

            אגב- אני חושב שאני יכול להשיג "הסכם שלום" מהר יותר אם נחזור לתכנית פיל 1937. אני בטוח שהאו"ם והאיחוד האירופאי יהיו הראשונים לספק סיוע הומניטארי אוהלים שמיכות ותרופות לניצולים שבין חדרה וגדרה.

            1. לא אני היית זה שנתן לך עצה להיכנס לוויקפדיה הישראלי (הענף הכי מוטה בכל ענפי הוויקפידיה בעולם כתוצאה מהשתלטות כותבים ימניים). שנית, כל מה שתיינת עד 1988 נכון, ואני השאתי לך עצה להתחיל לראות את הדברים משם. אם היית מכיר את פרטי ההצעות שנקבת – ייתכן מאוד והיית מבין שאינן מתיישבות עם הפרשנות של 242, למעט אולמרט ועל כך כבר כתבתי. תקרא את הספר של אריאלי – גבול בינינו ובינכם או ככה בדיוק קרה.

  8. הבעיה היא שהמנהיגים שלנו מזדרזים להכריז הכרזות קיצוניות שקשה להם אחר כך לנטוש אותם.

  9. אתה לא זקוק לציון ממני. ובכל זאת חשוב לי להגיד כי כך כותבים מאמר דעה. מלומד, בנוי מסודר מביע דעה, לא פופוליסטי

  10. אבו מאזן ינטוש את הבמה בטווח הקרוב. ברור מדוע. צריך לחשוב בארץ ובמדינות הדמוקרטיות בעולם, איך מסייעים לכך שמחליפו וממשלתו לא יהיו חמאסיים, וישלטו על כל הגדה וכל עזה

  11. לא אותנו אתה צריך לשכנע, אלא את הפוליטיקאים. ורובם מחזיקים בדעות שונות ממה שאתה מציע

  12. מסכים שהאפשרות היחידה שתביא סיכוי לפתרון היא השלישית
    ולכן אין ספק שממשלת ימין על מלא לא תאפשר אותה
    זאת הטרגדיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של בורוכוב

סיבות לדאגה

סקירה כללית על חברת "אפל" (Apple)

תמונה של מיקי

את כולם, עכשיו!

ממשלת ישראל חייבת לשחרר את החטופים ללא דיחוי

דילוג לתוכן