האם המטרה מקדשת את האמצעים?

על פעילות הצבא בעזה והמטרה בהמשך
תמונה של נוח
ד"ר נח שמיר

במאמר הזה, אני רוצה לדון בשתי סוגיות שונות שהכותרת לעיל מתאימה להן. בסוגיה הראשונה אין לי תשובה חד-משמעית, רק תהיות. בסוגיה השנייה התשובה ברורה לי, אבל כנראה לא מקובלת על הרוב.

הסוגיה הראשונה היא מלחמת "חרבות הברזל". מקובל עליי שצריך לנטרל את שלטון חמאס בעזה מכל יכולת שלטונית ומכל יכולת צבאית לאיים על מדינת ישראל. השאלה היא אם המבצע הצבאי בצורתו הנוכחית הוא הדרך היחידה להגיע למטרה הזאת, למרות הנזק העצום, בעיקר בחיים של למעלה מעשרת אלפים אזרחים (לפי מקורות זרים), כולל אלפי ילדים. נכון, צה"ל אינו הורג ילדים בכוונה. זהו "נזק היקפי" ולא זדון נוראי, כפי שעשה חמאס. אבל ילד מת הוא ילד מת, והאבל של הוריו אינו שונה משום שמת בנזק היקפי.

שמעתי כל מיני תירוצים אבסורדיים מאנשים שמנמקים למה לא נחמץ ליבם ממות ילדים בעזה, כגון "מגיע להם כי הם משחקים בשהידים בגן הילדים והוריהם אינם מונעים זאת". נו באמת, האם יש להם בכלל אפשרות אחרת? האם הם מבינים את מהות המשחק? וגם אם הייתה אפשרות, וגם אם הם מבינים, האם על כך מגיע עונש מוות? אני חושב שההסבר האמיתי הוא סולם ערכים שונה אצל אנשים שונים. אצלי ערך האנושיות עולה בהרבה על ערך הלאומיות. אצל אחרים, זה להפך.

אינני מומחה צבאי ולכן אין לי תשובה ברורה אם אפשר להגיע למטרה המוצדקת בצורה שונה, קצת או הרבה. רק תהיות. למשל, אילו הייתה בעזה קהילה יהודית (כמו שיש באיראן), קהילה גדולה ומפוזרת, כך שבכל בניין בעזה היה סיכוי סביר שתגור משפחה יהודית – האם עוצמת ההפצצות וכמותן הייתה כמו עכשיו, או שהיו מנסים להפחית את הנזק ההיקפי? לאומיות בניגוד לאנושיות, זוכרים? אני מאמין שהיו מביאים בחשבון חיים יהודיים הרבה יותר מאשר חיים פלסטינים. חלקכם חושבים שזה מוצדק. נשאיר את השאלה הזאת פתוחה.

הסוגיה השנייה היא השלום כמטרה של מדינת ישראל. כולם רוצים שלום. אפילו בן גביר וסמוטריץ'. השאלה היא מה המחיר שאנשים שונים מוכנים לשלם כדי להשיג אותו. חלק לא מוכנים לוותר על שום אדמה שבשליטתנו (שלום תמורת שלום…). חלק אחר לא מאמין שהשלום ניתן להשגה כי אין פרטנר ראוי, אף על פי שאבו מאזן כבר הצהיר שהרשות הפלסטינית תהיה מוכנה לקבל את השליטה בעזה במסגרת מדינה פלסטינית, כלומר הוא מוכן למשא ומתן. חלק אחר לא מוכן לקחת את הסיכונים הכרוכים בהקמת מדינה פלסטינית, אפילו תהיה מפורזת מכוח צבאי ורק עם שיטור חזק ("קודם שיעברו דה-נאציפיקציה"). המתנגדים מצביעים על כך שרוב הפלסטינים תומכים בחמאס. לי ברור שזו שאלת הביצה והתרנגולת. בזמן המשא ומתן בין הרשות לממשלת אולמרט, למיטב זיכרוני הרוב בגדה תמך במהלך. עכשיו, כשהאור היחיד בקצה המנהרה הוא הטנק או הנגמ"ש שבא לדרוס אותך והרש"פ נתפסת כמשת"פית, פלא שהרוב תומך במי שאומר שרק בכוח אפשר לסלק אותנו?

אבל אני רוצה להגיע לטענה המרכזית שלי כאן, והיא מול אלה שאומרים ש"אין פרטנר". מסתבר שכשיש מטרה ברורה, גם השטן (חמאס) הוא פרטנר למשא ומתן. וכששני הצדדים יודעים בדיוק לאיזו מטרה הם רוצים להגיע, מתגברים על כל המכשולים בדרך ומגיעים לפתרון. ולכן הטענה "אין פרטנר" היא תירוץ. האמת היא שמי שטוען זאת, לא באמת רוצה להגיע לשלום במחיר הוויתורים הדרושים לשם כך. בשלום יש סיכונים. הפלסטינים שכבושים על ידינו כבר 56 שנים לא יהפכו לאוהבי ישראל, אבל שלום עושים גם עם אויבים, ועם ערובות מתאימות אפשר לקחת סיכונים מינימליים. צריך רק משא ומתן חכם ורצון להגיע למטרה.

כבר כתבתי זאת קודם, אבל המסקנה מתאימה גם כאן. כל חיי הבוגרים המקצועיים תרמתי לעוצמתה של מדינת ישראל ולביטחונה במחשבה הגיונית שככל שישראל תהיה חזקה יותר היא תוכל לקחת יותר סיכונים מחושבים. המחשבה הזאת נותרה הגיונית גם היום, אבל מסתבר שהיא הייתה נאיבית בהנחה ששלום הוא אכן המטרה העליונה של מדינת ישראל.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

11 תגובות

  1. ברור שאין נוסחה מתמטית להגדיר מהו הגבול. השאלה היא פשוט האם העם הנו ערכי. אם הוא ערכי, הוא גם בוחר מנהיגים ערכיים. ואז הם נוהגים בצורה ערכית גם במצבים קשים.

  2. ההתלבטויות שלך מעוררות כבוד במיוחד כשמסביבנו רוב האנשים איבדו את השיקולים האנושיים

    1. נכון. לצערי אני שומע יותר ויותר שאין רחמים כי "הם הביאו את זה על עצמם"…

  3. המאמר נכתב די מזמן. מאז, מספר ההרוגים הוכפל, כנראה ומשבר הומניטרי כבד שורר באזור הפליטים הצפוף. כואב לי הלב להיות שותף לזה.

    1. לא מובן מדוע כואב לך הלב. אתה לא שותף לשום דבר. בטח לא למשבר ההומניטרי של הפליטים.
      ולעניין מעורבותך בעבר בבניית עוצמתה של ישראל – מה לא בסדר בזה? ללא עוצמה זו כנראה שכבר מזמן לא היינו כאן.
      אז אך תייסר את עצמך. להפך. בנית את הבסיס החזק ביותר לקיום המדינה.

  4. אני חלק ממדינת ישראל, שהרגה כ 20,000 איש ב"נזק הקפי" ולכן כאזרח, אני שותף. על זה, כואב לי הלב.
    באשר לתרומתי לבטחון ישראל, אני ודאי לא מצטער עליה. אני מצטער רק על כך שישראל לא מוכנה לקחת שום סיכונים בדרך לשלום.

  5. את המטרה צריך להשיג. את האמצעים, אם ניתן לבחור, בוחרים לפי המוסר. אבל לא מוותרים על המטרה רק בגלל שיש בה אלמנטים לא לגמרי ערכיים. מכירים א. המושג "מלחמת אין ברירה"?

    1. וזאת בדיוק השאלה. האם האמצעים נבחרים לפי המוסר?
      יותר ויותר הרושם שלי הוא לא. זה אסון הומניטרי קולוסאלי ומספר לא יתואר של הרוגים.

  6. פעם היו בימין ברוח ז'בוטינסקי אנשים עם ערכים
    היום אין להם שום יצוג
    כולם סופר קיצוניים פלוס

  7. יותר מחצי יענו לך: כן
    ופחות מחצי יענו: לא
    והבייס של כל צד קבוע

  8. לא מכיר אותך
    חשוב לי להדגיש כי אתה בעיני אדם ראוי
    הלוואי וירבו כמוך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן