מנהיגות, נרקיסיזם ופוליטיקה

המאמר הנוכחי יעסוק בתמצית בתופעת הנרקיסיזם בהקשר של מנהיגות ופוליטיקה בכלל ובמדינת ישראל בפרט.

הספרות הניהולית מזהה נרקיסיזם עם דפוס אישיות המתאפיין בחשיבה עצמית גרנדיוזית, תחושת זכאות עצמית, צורך בהערצה, לקיחת סיכונים, אימפולסיביות, נכונות לנצל אחרים למען רווח אישי ועוינות ותוקפנות כלפי הקוראים תיגר על הנרקיסיסט. יש רמות שונות של נרקיסיזם, ויש לציין שמנהיגים נרקיסיסטיים הם גם בעלי תכונות חיוביות, כמו כריזמה, חזון ותעוזה. תכונות חיוביות אלו עלולות להיות חרב פיפיות במקרה של המנהיג הנרקיסיסט, מכיוון שמעריציו ואוהדיו מתדלקים בדרכם את החשיבות העצמית המוגזמת שהוא מעניק לעצמו ואת העובדה שהוא למעשה מעריץ את עצמו.

בשלב כלשהו בהתפתחות הנרקיסיזם של המנהיג עלול להיווצר מצב שהחוקים הרגילים של "בני תמותה" אינם חלים עליו, מכיוון שהוא המנהיג ומעריציו רואים בו "גדול מהחיים", "ליגה אחרת". כך למשל במהלך מסע הבחירות של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ הוא אמר למעריציו, "הייתי יכול לעמוד במרכז השדירה החמישית ולירות במישהו ולא הייתי מאבד קול אחד בבחירות." טראמפ מעולם לא הודה בכישלונו בבחירות ולא לקח כל אחריות על הכאוס שהכניס לתוך המערכת הפוליטית האמריקנית, כולל הסתערות תומכיו על מוסדות השלטון לאחר הפסדו.

המנהיגים הנרקיסיסטים יעשו הכול להשגת יעדים, במיוחד אם זה יאדיר את שמם, לכן הם ניחנים בחריצות, הם בעלי ביטחון עצמי רב, ואף שאינם ניחנים באמפתיה, הם יודעים לזהות רגשות וצרכים אצל אחרים ולנצל זאת לטובתם האישית, בדומה למנהיגות הכריזמטית השלילית. מעבר לכך, המנהיגות הנרקיסיסטית לא תודה בטעויות, היא תגלגל לאחרים אחריות על כישלונות ותיקח קרדיט על הצלחות, גם אם הגיעו בזכות אחרים ולא בזכותה.

הביטחון העצמי המופרז של המנהיג הנרקיסיסט מלווה בפרנויה, בחוסר רגישות, בכעס, באימפולסיביות ובהאשמת אחרים בכישלון, וכל אלה מונעים מהמנהיג הנרקיסיסט לקבל ביקורת, כך שהוא אינו מפנים ואינו מתקן. המנהיג הנרקיסיסט לא יקדם ולא יחזיק לידו אנשים מוכשרים שעלולים לסכן אותו, אלא יקדם על פי נאמנות אישית בלבד. כמו כן, המנהיג הנרקיסיסטי יוצר אווירה של חשדנות וחוסר שקיפות, שהרי הכללים שחלים על כולם אינם חלים על שאר חברי הארגון, הוא לבדו זוכה בתשבחות על הצלחות, וכישלונות – אלה מוטלים על האחרים. לכן המקורבים לו נוטים להסתיר כישלונות ולא לדווח עליהם.

בהקשר של הפוליטיקה הישראלית – ייתכן שניתן לזהות מנהיגים נרקיסיסטים מהעבר, כמו משה דיין, "מר ביטחון" של ממשלת גולדה, שהרשה לעצמו התנהגויות מושחתות במגוון תחומים. במציאות הפוליטית של ימינו ניתן לזהות בראש הממשלה נתניהו מאפיינים נרקיסיסטיים, שבאים לידי ביטוי באופן שהוא הגדיר את עצמו "מגן ישראל", באופן שבו במשך שנים הוא קידם אנשים נאמנים אליו אישית והרחיק אנשים מוכשרים, ובכריזמה שלו, שמאפשרת לו ניצחון בבחירות והערצה של "הבייס" אליו תוך השנאת המתנגדים לו פוליטית וציבורית.

מבחינתו החוקים שחלים על "בני תמותה", כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אינם חלים עליו. לדוגמה אחרי מלחמת לבנון השנייה נתניהו ביקר בחריפות את אולמרט על כך שלא שלט בצבא, לא התווה מדיניות ולא הוביל את מערכת הביטחון. כמובן נתניהו גם טען כלפי אולמרט "איך אפשר להיות ראש ממשלה תחת חקירות"… חוקים אלו, נורמות אלו, ניתן לדרוש מאחרים, אך המנהיג הנרקיסיסט לא ידרוש זאת מעצמו, מכיוון שהוא אינו "בן תמותה רגיל", הוא מושא להערצה, וככזה יש לו זכויות יתר בכל תחום.

בימים אלו, שבהם נדרשת המנהיגות הפוליטית בישראל ובראש הראשונה ראש הממשלה לקבל אחריות על הקטסטרופה הגדולה ביותר מאז קום המדינה ולתת גיבוי כולל לצבא, לחברה האזרחית ולכולנו כציבור על כל גווניו ודעותיו, דומה שלמנהיגות הנרקיסיסטית יש עיסוקים נוספים הקשורים לגורלה האישי והפוליטי. דבר זה ניכר בהתבטאויות האקראיות של ראש הממשלה, זאת במקום להיות הרוח והדבק המאחד את כלל אזרחי ישראל בניצחון על ארגון המרצחים החמאסי ויצירת מציאות שונה לחלוטין בדרום, ללא קשר למי יהיה או לא יהיה ראש ממשלה בהמשך.