פשע הוא פשע

מעשי הזוועות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, ומֵיצג הפגנות התמיכה בו ברחבי העולם, הזכירו לי את הדברים שאמרה מרגרט טאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה, ביחס לטרור של המחתרת האירית (IRA). במסיבת עיתונאים (1981) התייחסה טאצ'ר לגל האלימות ששטף את בריטניה בעקבות מותו של פעיל המחתרת האירית, בובי סנדס. וכך אמרה: "פשע הוא פשע הוא פשע, זה לא דבר פוליטי. לפשע אין שום קשר עם השגת מעמד פוליטי". טאצ'ר התכוונה לכך שגל האלימות של ארגון המחתרת האירית, לא באמת קשור למאבק פוליטי או לאומי, אלא מדובר בעבריינות לשמה.

במקרים רבים האידאולוגיה המוצגת כלפי חוץ, היא לא יותר מאשר שימוש ציני או הצדקה להתנהגות פושעת שנועדה לקדם אינטרסים אישיים. אף שגם טרור פוליטי וגם פשיעה מאורגנת נוקטים דרך של אלימות להשגת מטרותיהם, התוצאה המתבקשת מבחינה בין השניים. בעוד הטרור הפוליטי שואף להשיג השפעה על מדיניות השלטון, או להשיג זכויות חברתיות עבור קבוצה מסוימת, הפשיעה המאורגנת פועלת להשגת רווח אישי, והיא מבטיחה את הישרדותה תוך שימוש באלימות, הפחדה וניסיון לייצר בלעדיות על אזורים גיאוגרפיים.

מהי אם כך תכלית הפעולה של ארגון חמאס? האם האלימות היא אמצעי או מטרה? כיצד אונס של נערה, ביזה או התעללות בגופות מקדמים את האינטרסים של הקולקטיב הפלסטיני? התשובה פשוטה כפי שאמרה מרגרט טאצ'ר, זהו פשע! ופשע בלבד. גם אם ההנהגה הדתית של חמאס ממציאה אי אלו הצדקות ערכיות למעשי הזוועה כדי לתרגם אותן למטרות קולקטיביות, בפועל מדובר במפגן של שנאה ואלימות שגמול אישי בצידו. למנהיגי חמאס, הפעולות נועדו להבטיח את שלטונם ולבסס את מעמדם מול ארגונים אחרים, ולמחבלי חמאס בשטח, הרווח בא לידי ביטוי בצורות של סיפוק הדחפים, גניבת רכוש או השגת יוקרה וכבוד בחברה הערבית. לא בכדי הבטיחה הנהגת חמאס, בית ופרס כספי גבוה כדי לדרבן את לוחמיו לחטוף אזרחים.

במיוחד על רקע זה נראים מפגני התמיכה של שוחרי השלום העולמי מגוחכים ומנותקים מהמציאות, שכן כיצד ניתן לתמוך ב"צדק" שתכליתו פשע. האימאם עז א-דין אל קסאם, שממרחק של 70 שנים זוכה דמותו לאידאליזציה בקרב הפלסטינים למרות מעשיו החמורים, הוא דוגמה נוספת להמרה של פשיעה עם מאבק למען צדק. האימאם, שבחייו לא זכה לכבוד מיוחד, הפך מודל לחיקוי והערצה עד כי אפילו גדודי המרצחים של חמאס קרויים על שמו, כמו גם הרקטות הראשונות שפותחו בעזה.

אל קסאם הקים בשנת 1930 כנופייה של פורעים באזור חיפה והגליל, שהורכבה בעיקר מאיכרים עניים, פועלים מובטלים ואנשים משולי החברה הערבית, שהיו מלאים בכעס ותסכול ממעמדם החברתי וממצבם הכלכלי. כנופיית אל קסאם, שכונתה כנופיית "היד השחורה" ביצעה שורה של מעשי רצח וחבלה כלפי יהודים וחיילים בריטים באזור הצפון. אבל, חלק ניכר ממעשי האלימות כיוונו חברי הכנופייה דווקא כלפי האוכלוסייה הערבית באזור חיפה, בין היתר: סחיטה, גניבה ומעשי שוד של בתי עסק. מובן, שפעולותיו של עז א-דין אל קסאם נגד "הכופרים", שלוו בצידוקים דתיים על קדושת הארץ, העניקו לו את הכיסוי האידאולוגי ואת תהילת הלוחם הנערץ, אבל אי-אפשר להתעלם מהאופי העברייני של פעולותיו ולא מהמוטיבציה החומרית של חברי כנופייתו.

חמאס הוא ארגון עברייני שמתעטף בנימוקים דתיים כדי להצדיק את מעשיו וכדי לגרוף תמיכה בקרב האוכלוסייה. אבל בדומה לכך שארגון פשע לא ממש מגלה התחשבות בסבלם של אזרחים שנסחטים על ידו, כך גם חמאס, שרווחתם של תושבי עזה אינה נוגעת לו, אלא רק טובתו עומדת מול עיניו.