איפה המנהיגות???

בעקבות ההתקפה הרצחנית של חמאס על יישובי עוטף עזה, עלו שאלות קשות שעוד ידובר בהן רבות בכל בית במדינת ישראל. מתקפת הפתע זעזעה את אמות הסיפים שעליה נשענה קונספציית הביטחון הלאומי שלנו. רבים במדינה מבולבלים וחשים לא בטוחים. ברגעים קשים כאלו חשובה במיוחד המנהיגות כדי להשרות רגיעה, להסביר לאזרחים ההמומים שאנחנו רק בפתחה של המערכה, לא בסופה, ולהבטיח שננצח.

"המנהיגות" איננה ישות וירטואלית או ערטילאית. המנהיגות היא גוף המורכב מגורמים רבים כגון הממשלה, הכנסת, הצבא, ראשי ערים, מנהיגי קבוצות בחברה האזרחית, ועוד. כולם יחד מהווים את המנהיגות, וכולנו תלויים במוצא פיהם ובמעשיהם.

בראש פירמידת "המנהיגות" עומד כמובן ראש הממשלה, אשר על פיו יישק דבר, הן בתחום הביטחון, הן בתחום הכלכלה, הן בתחום הסיוע לנפגעים. עיקר תפקידו של ראש הממשלה בשעה זו היא להרגיע, ולטעת בנו תחושה ש"הכול בשליטה". לאחר ההפצצות הקשות שספגה בריטניה בתחילת מלחמת העולם השנייה הרגיע צ'רצ'יל את הבריטים באומרו: "זה לא הסוף, זו אפילו לא ההתחלה, אבל זו ההתחלה של הסוף!"

ההתקפה הרצחנית על עוטף עזה בשבת הארורה היא לא הסוף, היא רק ההתחלה של הסוף. אנחנו ננצח. אבל יש לנו בעיה: איבדנו אמון במנהיגות, איבדנו את האופק, איבדנו את הצפון. קשה לדעת איפה אנחנו, לאן אנחנו הולכים, ומה יקרה מחר. המנהיגות אכזבה אותנו, המנהיגות על כל חלקיה, בעצם לא קיימת, נעלמה. ראש הפירמידה, ראש הממשלה, "דמות המנהיג", הגדול מהחיים, איפה הוא? רבים היום חשים שאין על מי להישען ואין על מי לסמוך.

הפתעת השעה היא "המצילה הלאומית" – החברה האזרחית. האנשים עצמם, הקהילות, ההתארגנות הספונטנית של התושבים אשר הוכיחו אומץ, אופטימיות, רצון ויכולת לעזור. אנשים מן השורה, הוכיחו לנו מהי הקרבה אישית, והעיקר – שידרו תחושת "ביחד". העם בישראל הוכיח נחישות, אומץ, הקרבה, אהבת האדם, אנושיות, והעיקר – ויתור על האגו. כולנו ללא אגו. כולנו בסירה אחת, שווים, סובלים, כואבים, מנחמים, כולנו יחד.

חיפשתי תשובות למשבר המנהיגות המתחולל עכשיו בקרבנו ופניתי לספרו של ג'יימס מקגרגור ברנס, חוקר ידוע בנושא המנהיגות. בספרו "מנהיגות" טוען ברנס שכולנו בכל העולם, משוועים למנהיגות שהיא במהותה מנהיגות מוסרית, וכי המוסריות של המנהיגות היא מקור עוצמתה. מנהיגות חייבת להיות בעלת עוצמה, ברם מקור עוצמתה הוא ערכי, מוסרי. המונהגים נותנים אמון במנהיגות מאחר שהם יודעים שפעולות המנהיגים, ההחלטות שהם מקבלים, החוקים שהם מחוקקים, כולם נובעים מרצון אמיתי לעשות את הדבר הנכון. כל החלטה נובעת מרצון לשרת את העם ואת המדינה.

מנהיגות שהיא נקייה מאגו, ומרדיפה אחר כבוד, כסף ושררה, תהיה מנהיגות מוסרית, ויתרה מזאת, היא גם תהיה מנהיגות יצירתית. מנהיגות בונה, שמייצרת עתיד טוב יותר למדינה ולתושבים. ברנס טוען שלהיות מנהיג זו פעילות יצירתית. המנהיג הוא "אומן-יוצר". ברנס מונה את צ'רצ'יל, גנדי, רוזוולט, קנדי ועוד, וטוען שהם מנהיגים שההיסטוריה לא תשכח, משום שהם לא השלימו עם הקיים, אלא רצו והצליחו לייצר מציאות טובה יותר, מוסרית יותר. אסור לנו, אומר ברנס להסתפק במנהיגים בינוניים, מנהיגים חסרי אחריות, מנהיגים בעלי אגו וחסרי מעוף, חסרי חזון וחסרי ערכים. כאשר אני מסתכלת על המנהיגות שלנו היום, הן בממשלה והן בכנסת, אין לי ספק שזו לא המנהיגות שברנס היה רוצה לראות כעומדת בראשות המדינה.