מלחמת שנת היובל

החברה הישראלית בחרה לציין את יום השנה ה-50 של ה-מלחמה (בה"א הידיעה) בתולדות מדינת ישראל, מלחמת יום הכיפורים, במפגן נוסף של מחלוקת הקורעת את העם לגזרים. הפעם לא הייתה זאת מלחמה באויב מן החוץ, אלא יהודים מסוג אחד נעשו כאויבים נגד יהודים מסוג אחר. לא היו אלה קרבות ש' ב-ש' (שריון נגד שריון) אלא קרבות ד' ב-ד' (דגל בדגל). הן המוחים כנגד תפילה בהפרדה מגדרית והן בעלי התפילה בהפרדה אחזו בדגלי הלאום. צד אחד עשה את הדגל קרדום למחאה לחפור בו וצד אחר עשה בו סתם יריעת בד להפרדה, תחליף מחיצה החוצץ ומבתר את העם היהודי לחלקיו כסכין קצבים. כך נקרע הדגל, המסמל את לכידות העם היהודי סביב ערכי הציונות, בין שני מחנות ניצים שעליהם אמר הנביא "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ" (ישעיה נח, ד). כך טימאו יהודים בפרהסיה את ערך התפילה בישראל: "מלמד שהיו פורעין עצמן, והיו מתריזין כלפי מטה [לשון נקייה: כלפי מעלה]. אמר לו הקדוש ברוך הוא למיכאל: מיכאל, סרחה אומתך" (יומא עז, א). רק השוטרים המסכנים עמדו בתווך, חסרי אונים ומיטלטלים בין המחנות הניצים ללא הנהגה, ללא הכוונה וללא ידיעה כיצד מטפלים במחלוקות דתיות שבין יהודים ליהודים ביום האיום.

מי שמכיר אותי ואת סגנון כתיבתי, יודע כי אינני נוטה להאשים ואינני מן הממהרים לגנות צד זה או אחר. תמיד העדפתי להיות בצד המגוּנה ולא המגָנה. אני שייך לקבוצת התמימים, שעדיין מאמינה בנצח-ישראל וביכולת המופלאה שלנו לשרוד משברים נוראיים. אף על פי כן, אני משתומם מן היזמוּת הנמרצת של יהודים ליצור משברים נוספים על הקיימים. על הראשונים לא הספקנו להצטער ועתה עורמים עלינו משבר על משבר בכל שעה נתונה משעות היממה. היה ברור לחלוטין ליוזמי התפילה בהפרדה, שהמהלך יעורר מחלוקת נוספת. מה היה דחוף להם לנהל תפילה דווקא במקום הזה. אם ביקשו להרבות תפילה מלפני ריבונו של עולם, הרי שהוא יודע לקבל את תפילתם מכל מקום. הוא מקומו של עולם ולא העולם מקומו. אם ביקשו לצקת תוכן רוחני חדש ליום המקודש הרי שהתוצאות מלמדות על הפך העניין. אם רצו להרבות שלום בישראל, הרי שהסירו עוד כמה לבנים ממחיצת הלכידות החברתית העומדת על כרעי תרנגולת והנראית כקורי עכביש, כפי שאומר הנתעב באדם. אני דווקא סבור שניתן לקיים מניינים בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי. אך אני מצפה מאחיי היהודים, עטויי הטליתות הצחורות, להפעיל שיקול דעת בסיסי. הרי הם לא היו מעזים לקיים מניין כזה במאה שערים או בבני ברק רק משום שזוהי זכותם. אילו רק היו מנסים, היו מעיפים אותם לכל הרוחות עוד לפני שיפתחו את המחזור ליום הכיפורים. כאשר המחלוקת שבין הקואליציה לאופוזיציה מתעצמת לממדים מסוכנים ביותר, אני מצפה מיהודים מן השורה לקבל אחריות, ובמקום שאין אנשים היו אנשים. כמה נדירה נעשית התופעה של התנהגות אנושית אחראית בשעת משבר.

גם המוחים אינם נקיים מכל רבב. תמהני, האם לא היה בכוחה של כל העיר הגדולה לאלוהים, תל אביב, להכיל את האירוע הזה. גם כאן ברור כשמש בצהרי יום הכיפורים כי בעיר המונה כמה מאות אלפים (ובגוש דן כמה מיליונים) ישנם מספיק תושבים שווי זכויות שגם להם מגיע להתפלל לפי אורחות חייהם הדתיים. למדינת ישראל יש פנטזיה גדולה על עצמה כחברה סובלנית, פלורליסטית ורב-תרבותית. כך אנחנו מספרים לתוקפינו מן המערב. אלו הם הערכים שרוב המוחים מחזיקים בהם, שאם לא כן לא היו רואים עצמם נבדלים מן המתפללים בהפרדה. אם כן, עליהם נטל ההוכחה כי ניתן לקיים חיים יהודיים מגוונים המחזקים את החברה ולא מחלישים אותה. ניתן היה לחזק בהזדמנות זאת את כל המניינים השוויוניים הקיימים ממילא בתל אביב. אילו היו עוד כמה עשרות מניינים שוויוניים במרחב הציבורי, העיר תל אביב הייתה אומרת את דברה. פעולה כזאת הייתה מעמידה בפרופורציה הנכונה את היחס בין המתפללים בהפרדה לבין המתפללים השוויוניים. אבל קל יותר למחות מאשר ליצור, קל יותר להרוס מאשר לבנות וקל יותר לערער מאשר לקיים, ולכן העיר תל אביב נבוכה.

היום, יותר מכל חמישים שנות חשבון הנפש על מחדל יום הכיפורים, ברור כשמש בצהרי יום הכיפורים כי האיום הקיומי הגדול ביותר על העם היושב בציון נובע מתוך עצמו. זוהי מחלה אוטואימונית המאכלת את בעליה באופן ממאיר והרופאים נואשים. באותה המידה שציפינו שמחאת מהסא אמיני תמוטט את משטר הרשע באיראן, מצפה כעת האויבת מספר אחת של ישראל שהמחלוקת היהודית תמוטט את העם, ויש לה על מה שתסמוך. בני הפלוגתא עושים את מלאכתם של אויבינו באופן יעיל יותר מכל פצצת אטום ומכל נשק גרעיני מתקדם. משעה שהגרעין היהודי איבד את לכידותו, מייתרת החברה הישראלית את כל ההשקעות הרבות של אויביה החיצוניים בכלי המשחית. אותם פסוקים שקראנו בשעת הנעילה, מיד לאחר התקיעה בשופר, "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי" (ישעיה נד, יז), מתרוקנים מתוכנם. אנו מייצרים את כלי המשחית הגדולים ביותר כנגד עצמנו ואנו מרשיעים את עצמנו ביום המקודש ביותר לעם היהודי. מה כבר נותר לאויבינו לעשות, הרי גזלנו להם את עבודת הרשע, הרי "אָשַׁמְנוּ מִכָּל עָם, בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹי". בושה לאומה שכך היא מנהלת את חייה הרוחניים וכלימה לעם שאינו יודע למצוא את שביל הזהב ובעיניים פקוחות הוא מאבד את עצמו לדעת.

רק מעטים מוכנים לראות את מצעד האיוולת היהודי, שבו שני צדדים צודקים לכאורה מוליכים את העם היהודי אל האבדון. בישראל של ימינו אין מנהיגות שתדע לחלץ את העם מן המשבר. מי שלא בוחר צד, מגונה, מי ששותק שתיקה רועמת, נתעב, ומי שצועק הצילו, לא נחשב. הצרחנות שולטת בכיפה, ההתנצחות הפכה לעגל זהב והנחלת תבוסה ליהודים אחרים היא האידיאל הנכסף. "רַב־לָכֶ֛ם מִֽכׇּל־תֹּועֲבֹֽותֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל" (יחזקאל מד, ו). התפילה אמורה להעביר את רוע הגזרה ולא לקדם אותה. בכל פעם שנתפלל "יַעֲשֶֹה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְֹרָאֵל", נשאל נא אם לא שיקרנו לעצמנו כפרטים, כקבוצות וכאומה. התשובה שתתקבל, עלולה להיות מאכזבת מאוד!

טְלוּ מִצִּיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל

לְהֶרֶס מַחֲנֵה יְהוּדָה

מִי בְּטֶרֶף מִי בַּהֶבֶל

נְפָרֵק אֶת הָאֲגֻדָּה

נִתְפַּזְּרָה וְלֹא נָשׁוּבָה

אֶל גָּלוּיוֹת אֲבוֹתֵינוּ

עַצְמָאוּתֵנוּ כְּבָר עֲזוּבָה

מְקֻדֶּשֶׁת אִוַּלְתֵּנוּ