מְסֹרָב אַהֲבָה

מִשֶּׁכָּלוּ כָּל הַקִּצִּים,

בִּקֵּשׁ הֶתֵּר לַחֲלוֹם.

לַחֲלוֹם כָּל לַיְלָה, לֹא לְהִתְעוֹרֵר

לַחֲלֹם, שֶׁהַלֵּילוֹת לֹא יִגָּמְרוּ לְעוֹלָם.

וְהוּא יִרְאֶה אוֹתָהּ בַּחֲלוֹם בְּכֻתֹּנֶת שְׁקוּפָה

מִתְהַפֶּכֶת בַּמִּטָּה מִצַּד לְצַד

וְלֹא יִקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא יִגַּע בָּהּ,

רַק בְּעֵינָיו,

רַק בְּעֵינָיו יִגְמַע פִּטְמָתָהּ לְהַרְווֹת צְמָאוֹ,

רַק בְּעֵינָיו יְלַקֵּק מְתִיקוּת גּוּפָהּ

כִּמְלַקֵּק נֹפֶת נוֹזֵל מֵחַלּוֹת הַדְּבַשׁ

וְרַק בְּעֵינָיו יְנַדְנֵד עַכּוּזָהּ הֶעָגֹל בִּדְבֵקוּת חֲסִידִית

כְּנַדְנֵד חָסִיד לוּלָבוֹ בְּלֵיל בּוֹאִי כַּלָּה.

מתכתב עם שירו של חיים נחמן ביאליק – "העיניים הרעבות"