ההתנצלות של סטיבן ג'יי גולד והתקווה לאדם

בערך באותה תקופה שבה כתב קארל פופר על עקרון ההפרכה שלו, או מעט לאחר מכן, סטיבן ג'יי גולד הוציא לאור את ספרו הביקורתי על מנת המשכל, "אין מידה לאדם" (1981). בספר זה הוא ביקר, ביסודיות ובהרחבה, את המחקרים של המדענים אשר בשנות ה-50 וה-60 האמינו שהיכולת השכלית של האדם ניתנת למדידה ולייצוג כמותי. תיארתי ביקורת זאת במאמרי הקודם "אין מידה לבינה". גולד חש שאולי הגדיש את הסאה בגישה השלילית שלו, וכדי לאזן את תוכן הספר הקדיש בסיומו פרק שלם (פרק 7) להתנצלות על גישתו הביקורתית, על כך שכתב ספר שלם על שלילת "הדטרמיניזם הביולוגי כמשפט קדום חברתי" (עמ' 350) ועל שלילת המשמעות המדעית של מנת המשכל. וכך, הוא סיים את הספר בטון חיובי, בפרק שכותרתו "חתימה חיובית". מטרתי במאמר הזה לתמצת (מאוד) את הפרק הזה כדי להציג את עמדתו של גולד לקוראיי, ובה בעת גם כדי לשכנע אתכם ואתכן לקרוא את המקור.

"המדענים אינם מוקיעים רק כדי לנקות ולטהר. הם מפריכים רעיונות ישנים לאורה של השקפה שונה על טבע הדברים." (עמ' 351). במקביל לאמונה באפשרות של מדידה של תבונת האדם, חוקרים רבים האמינו במה שנקרא "דטרמיניזם ביולוגי", כלומר הם האמינו שהביולוגיה (לרבות הגנטיקה) היא הגורם המשפיע החשוב ביותר של התפתחות התנהגות האדם. גולד טען שהדטרמיניזם הביולוגי נולד מהתייחסות שגויה אל האבולוציה הדרוויניסטית.

כדי להפריך את האמונה בדטרמיניזם הביולוגי כמשפט קדום חברתי, גולד הציע להבחין בין שני סוגים שונים של אבולוציה: אבולוציה דרוויניסטית ואבולוציה תרבותית. האחת הובילה להופעת ה"הומו ספיאנס" על פני כדור הארץ לפני כחמישים אלף שנה. היא איטית מאוד יחסית לאבולוציה התרבותית, והשפעתה על ההומו ספיאנס הייתה קטנה מאוד (עמ' 354). למשל, בשלד של האדם הקדמון לא חל שום שינוי משמעותי מאז שהופיע ההומו ספיאנס עלי אדמות. השנייה מהירה מאוד. גולד טען שבתקופה שבה גילינו ששכיחות של גן מסוים בקרב השחורים בארצות הברית פחתה, "כבר הספקנו להמציא את הרכבת, את המכונית, את הרדיו, את הטלפון, את הפצצה האטומית, את המחשב, את המטוס ואת החללית" (שם). ואני הייתי מוסיף לרשימה הזו המצאות נוספות, את הטלגרף, את הפקס, את המנוע החשמלי, את המקרר החשמלי, את מכונת הכביסה, את מייבש הכביסה, את מדיח הכלים ואת המזגן.

האבולוציה התרבותית מהירה מכיוון שהיא מוּנעת על ידי כוונות והחלטות מפורשות של בני האדם ובאמצעות פעילותם במסגרות החברתיות והתרבותיות שלהם. אבולוציה זו פועלת בדרך האופיינית יותר לתפיסת האבולוציה של לאמארק, "באמצעות תורשה של תכונות נרכשות. כל דור יכול להנחיל מה שלמד לדורות הבאים אחריו, באמצעות כתיבה, הוראה … והמון שיטות אחרות שפיתחנו כדי להבטיח את הרציפות החברתית." (שם). לעומתה, "הוואריאציה הגנטית נוצרת באקראי ואינה מעדיפה במכוון תכונות מועילות. אין פלא אפוא שהתהליך שהציע דרווין פועל לאיטו. האבולוציה התרבותית היא לא רק מהירה; תוצריה אינם מוצפנים בגנים שלנו ולכן היא נהפכת בקלות על-פיה" (שם).

כדי לספק תוספת של גישה חיובית לסיום הפרק והספר, גולד ציטט קטע מסיפור מיוחד שאינו מוכר כל כך, שנכתב על-ידי סופר בעל אישיות שנויה במחלוקת ושמו ט"ה וייט, שכתב כמה ספרים על המלך האגדי ארתור והתפרסם בשל ספרו "החרב שבסלע". הסיפור שמביא גולד נלקח מהספר "המלך בעבר ובעתיד" (The Once and Future King), שבו וייט מציע פתרון ספרותי לשאלה שהעסיקה חוקרי תורשה רבים: מדוע האדם מתבגר בתהליך ארוך וממושך, בשעה שרוב בעלי החיים מתבגרים מהר מאוד. וייט סיפר על גירית שמספרת על בריאת החיות. "אלוהים, אומרת הגירית, יצר את כל  החיות בדמות עוברים ואחר הזמין אותן להתייצב בזו אחר זו לפני כיסא כבודו ולקבל מידו תוספות גופניות, כטוב בעיניהן. כולן בחרו בתכונות מתמחות של בוגרים" (עמ' 362). אבל לא כך ביקש העובר האנושי. "בבקשה ממך אלוהים. … אם יוּתר לי לבחור, אני רוצה להישאר כפי שאני. … אהיה עובר חסר-ישע כל ימי חיי, ואעשה כמיטב יכולתי להתקין לעצמי כמה כלים חדשים …" (שם). "יפה עשית, קרא הבורא בשמחה. … אשר לך האדם … אתה תיראה כעובר עד יום מותך, … תמיד תישאר פוטנציאל בצלמו ובדמותו של אלוהים, … לך אפוא לדרכך, ועשה כמיטב יכולתך." (עמ' 362–364).

גולד טען כי הבלבול בין שתי האבולוציות האלה וגם האמונה בתפיסת הדטרמיניזם הביולוגי הובילו להשפעה מחרידה על קובעי המדיניות בארצות הברית. הוא סיים את סיפרו באפילוג קצר (עמ' 365–366) ובו תיאר את הטרגדיה של קרי באק ושל אלפי אזרחים אחרים במדינת וירג'יניה, אשר בשנים 1924–1974 עוקרו בניתוחים כפויים וסמויים שבוצעו במוסדות לבריאות הנפש בגלל שהשיגו ציונים נמוכים של מנת משכל.