מכשלת הפרשנות הדמוקרטית

מסכימים לדמוקרטיה נחלקים בפרשנות
משיכת הדגל

הגרמנים שהצמיחו את הנאציזם המרושע ידעו להמציא גם כמה מנכסי התרבות של האנושות. עם כל הקושי שבדבר, גם אנחנו, צאצאי הקורבנות, נאלצים להסכים עם כך. אחד מנכסי התרבות הללו, שאליו נחשפתי בצעירותי בחוג לפילוסופיה, הוא המושג הֶרְמָנוֹיְטִיקָה. תחום ידע זה היה קיים מני אז, אך הגיע לבשלותו על ידי ההוגה הגרמני פרידריך שליירמאכר. במילים פשוטות, הרמנויטיקה היא תורת פרשנות של טקסטים, והיא מניחה שכל טקסט באשר הוא מצריך פרשנות לפי אמות מידה מסוימות, יש אומרים מדעיות. כאשר אני מתבונן במחלוקת הסוערת שתקפה את החברה הישראלית, מעסיקה אותי מאוד שאלת הפרשנות של פוליטיקאים וסוכנים חברתיים מצד אחד ושלי עצמי, כמי שעומד מהצד האחר ומתבונן בעיניים חרֵדות.

אין צד אחד מהצדדים למחלוקת שאינו רואה בעצמו כמגן הדמוקרטיה. צד א' יאמר, קיבלנו רוב בבחירות דמוקרטיות תקינות ולכן חובתנו להוביל מהפכה בחקיקה לטובת הדמוקרטיה. צד ב' יטען כנגדו, העובדה שקיבלתם רוב אינה מקנה לכם זכות לשנות באופן יסודי את הדמוקרטיה הישראלית ולכן אנו מוחים באופן דמוקרטי לטובת הדמוקרטיה. לכאורה, אם שני הצדדים דמוקרטיים כל כך, מדוע אפוא שלא יְיַשְׁבוּ את הסכסוך באופן דמוקרטי. התשובה היא פשוטה, המושג דמוקרטיה סובל פרשנויות רבות. לעיתים עד כדי כך שהפרשנות מסוגלת לעקר ולרוקן את ערך הדמוקרטיה ועדיין יכנו זאת דמוקרטיה. למשל, קשה יהיה למצוא מתנגדים רבים בישראל לערך השוויון בנטל, מפני שהשוויוניות ככלל היא אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה. ברם, כאשר עוברים לעשייה הפוליטית ערך השוויוניות סובל פרשנות מפליגה עד שהוא מתעקם לגמרי. אם תשאלו פוליטיקאי משופשף, האם ניתן לפרש את ערך השוויוניות באופן לא שוויוני, תהיה תשובתו חיובית. זאת בהנחה שיהיה מוכן לחשוף בפניכם את צפונות ליבו.

מייסדי המדינה המודרנית הבינו די מהר כי מחלוקות הרסניות מתעוררות עקב פרשנויות שונות או מנוגדות. לכן בכל מדינה סבירה נוכל למצוא מערכת פרשנות ממוסדת ומוסמכת האמורה לקבוע למה התכוון המחוקק. למערכת הזאת קוראים בית המשפט העליון. הרשות המחוקקת תחוקק והמבצעת תבצע ואילו השופטת לא רק תשפוט אלא גם תפרש. במקרים שבהם פרשנות הרשות השופטת לא תנעם לאחת משתי הרשויות האחרות, ניתן יהיה לחוקק פסקת התגברות. פסקה כזאת באה לומר, אני המחוקק, אני המבצע ואני הפרשן. התוצאה היא מחלוקת נוספת, על כל הצרות הבאות עלינו לרעה, בין רשויות השלטון בישראל בדבר השאלה מיהו הפרשן. לזה קוראים משבר חוקתי, שכמו חמין ירושלמי טוב, יודעים איך נכנסים אליו ואין יודעים איך יוצאים ממנו, השם ישמור.

הפרשנות של היוצאים נגד הצרת צעדיה של הרשות השופטת, אף היא צריכה עיון. הטענה כאילו בעלי המחאה הם הפרשנים הבלעדיים של הדמוקרטיה היא למעשה חזרה על אותו ההיגיון של מובילי החקיקה. דומה הדבר למחלוקת העתיקה "שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית… זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי" (ב"מ א א). תפיסת הכול או לא כלום איננה מצטיינת בדמוקרטיות יתרה. גם כאן, בין השורות, טוענים בעלי המחאה כי הם הפרשנים הבלעדיים למושג הדמוקרטיה. כאשר קבוצה אחת מנכסת לעצמה בלבד ערך כלשהו, ויהיה הערך הנאצל ביותר, אין היא פועלת באופן דמוקרטי.

הפתרון שמציעה המשנה הוא "ְיַחֲלֹקוּ". משמע, במערך הכוחות, קואליציה-אופוזיציה, כאשר קיימת מחלוקת יסודית בדבר אופיה של המדינה, אין לך דרך אחרת מאשר לחלוק. לא לחלוק על, אלא לחלוק עם. תהליך ההידברות בבית הנשיא נועד להביא את הצדדים לידי הסכמה על פרשנות המושג דמוקרטיה ומתוך כך להביאם לידי חלוקה נאותה של יחסי הכוחות. זהו כנראה הפתרון היחידי העשוי להתקבל על דעת שני הצדדים ועל דעת רוב הציבור. אך אנו חיים בימים שבהם אין דבר, ולו המקודש ביותר, שלא ניתן לערער עליו תוך שימוש בלשון בוטה ובמילים מן הרובד הלשוני המאוס. לכן הפתרונות ההגיוניים ביותר יהיו הראשונים להידחות בשלל נימוקים פרשניים פסבדו-הגיוניים, עד שכל צד מאמין לעצמו כל כך ואין הוא מותיר ולו סדק קל לדעה האחרת.

הסכנה ידועה והיא מדוברת רבות בכל בימה אפשרית. כולנו יודעים ידוע היטב כי אנו צועדים לקראת משבר חוקתי וכתוצאה ממנו אנו עלולים להתדרדר אל מלחמת אזרחים. במשבר חוקתי כזה יהיה על כוחות הביטחון לבחור באיזה צד הם תומכים. משעה שהחליטו, אין כל ודאות שהחיילים והשוטרים יישמעו למפקדים העליונים. גם הם חלק מהציבור הישראלי וגם להם דעה משלהם על המצב. כך ייתכן שכוחות הביטחון יתפרקו לגורמים שונים ומנוגדים. מכאן ואילך, הדרך קצרה מאוד אל מודל האביב הערבי, המדינה האסלאמית, דעא"ש ויתר התחלואים של עולם האסלאם. מי שעדיין חושב שאנו רחוקים מכך, מוטב שיהרהר בשנית במידת חוסנה של מדינת ישראל בימים אלו. אויבינו דרוכים לקראת מפלתנו בידי עצמנו, שהרי אין גיבורים מאתנו להביס את עצמנו. או אז שאלת אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל תיעשה לשאלה השייכת להיסטוריה הרחוקה.

גִּ'יהַאד סֵיף א-דִּין אֵינֶנּוּ מְרַחֵם

לְעָצְמָתֵנוּ וּלְעַצְמָאוּתֵנוּ אָמַרְנוּ דַּי

עַתָּה יָדוֹ הַנּוֹקֶמֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה

עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף הִתְמַסַּרְנוּ לוֹ

والله، هؤلاء اليهود صحيح أغبياء

(וָואלָה, הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ בֶּאֱמֶת מְטֻפָּשִׁים)

וּבוֹטֵשׁ לְעִנּוּגוֹ בִּבְתוּלַת בַּת צִיּוֹן  

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

12 תגובות

  1. לא עם כל מה שקורא לעצמו דמוקרטיה אפשר להתפשר.
    "דמוקרטיה עממית" בשיטת סטלין הא לא דמוקרטיה
    דמוקרטיה בשיטה של"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול היא לא דמוקרטיה
    שוויון בשיטה של גולדנקופף לימוד בישיבה שווה שירות בגולני זה לא שוויון

  2. זה אומר כולה שלי
    וזה אומר כולה שלי
    וילחמו בניהם
    וכולם יצאו עם אפס בידם

  3. אני דווקא אופטימי
    רוב הישראלים לא רוצים לריב עם הישראלים האחרים
    יש להם רק סיכוי להפסיד המון אם יריבו

    1. יעקב ברזאני, השאלה הגדולה היא האם הציבור פועל לפי ההיגיון המתבקש שאתה מציג. אני חושש שלא…

  4. אתמול שמעתי הסבר על מה שקורה בארה"ב. קרע גדול מאוד. שם בין רפובליקאים לדמוקרטים. בעצם דומה למה שקורה אצלנו. ההסבר הציג תמונה של דרך שמובילה לפילוג של ממש. אז אולי הבעיה לא רק אצלנו. אולי זהאת תופעה בעייתית שמתפתחת בעולם?

    1. ירוחם לוי, נראה שהקרע בארה"ב מנחם אותך. אני חושש שזה מגדיל את האסון הפוטנציאלי פי כמה וכמה…

  5. גם כשיש רק שני יהודים יש לפחות שלוש או ארבע עמדות מנוגדות

  6. בזמן האחרון במאמרים שלך יש אלמנט אופטימי אבל בשירים בסוף רק פסימיות

    1. הצדק עמך, אני בדרך כלל אדם אופטימי ורואה כשליחות להפיץ אופטימיות בעולם… עם זאת, אירועי הזמן האחרון מדירים שינה מעיני ונוטעים בלבי פסימיות לא מועטה. השירים באים להזהיר אותנו מפני הבאות והם כתובים כאילו כבר התרחש האסון. כך זה נראה בסיוטים של על משכבי בלילות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן