בימים טרופים אלו ישנו נושא שרבים מאיתנו עסוקים בו, חושבים עליו, מתלבטים בו – הכיבוש.
ישנן סיבות טובות ומוכרות מדוע לא ממהרים להכניס את נושא הכיבוש – נכון יותר, סיום הכיבוש – למחאה. אפילו אלו מביננו שרואים את חשיבות הנושא ואף תומכים בסיום הכיבוש. לדעתי, אפשר לחלק את הסיבות לכך שני רבדים עיקריים: רובד טקטי ורובד אסטרטגי. אם תרצו – רובד אחד מוּדע ורציונלי, והשני לא כל כך מודע, אבל גם לא בלתי-רציונלי.
הרובד הטקטי ברור מאוד. חברים רבים וטובים שלי אומרים: גם אנחנו מתנגדים לכיבוש, אבל ראשית נסיים את המחאה נגד הרפורמה המשפטית ואחר כך נתפנה לטפל בכיבוש. עדיף שלא נכניס את נושא הכיבוש, כי זה ירחיק אנשים מהמחאה, זה יפצל את המטרות, צריך להתמקד בדבר העיקרי, צריך להתמקד בנושא אחד שיש עליו הסכמה ולא להכניס "מקלות בגלגלים". אני מכיר את הטיעונים האלו, כולכם מכירים אותם, והאמת – אני כבר לא בטוח שהם באמת רציונליים ומוצדקים, ומייד אפרט.
הרובד השני, שאני מכנה האסטרטגי, הוא בעיקר פסיכולוגי, ופחות מוּדע אצל רובנו: אנחנו לא ששים לעסוק בכיבוש – בצורך להביא לסיומו של הכיבוש! – משום שאיננו בטוחים שיש לנו פתרון מעשי לכך. השנים הרבות שעברו עלינו וכללו ניסיונות חוזרים ונשנים – כולם עקרים! – להגיע לפתרון כזה, הולידו רתיעה מלעסוק בנושא. גם בקרב אנשי שמאל מובהקים. ראו מה קרה למפלגת העבודה. יש לכך ביטויים שונים: "אין פרטנר"; "צריך בשביל זה מנהיגות שאיננה קיימת"; "יכול להיות שאיחרנו את הרכבת…" וכו', וכו'. זוהי סיבה עמוקה, לרוב לא מוּדעת, לכך שאיננו ממהרים לדבר על "סיום הכיבוש".
ישנו רובד פסיכולוגי אפילו יותר עמוק שקשור להתנגדות שלנו לעסוק בנושא – וזהו רגש האשמה. אנחנו מפחדים להודות באשמתנו במצב המתמשך הזה (זוכרים את ישעיהו ליבוביץ' מזהיר כבר ב-1968 מפני "המפלצת הקרויה ארץ ישראל השלמה"?), מעדיפים לזרוק את האשמה על הפלסטינים ולא לנגוע בתפוח האדמה הלוהט הזה ששמו "כיבוש".
ואני טוען – זוהי טעות!
זוהי טעות לא רק משום שאי-אפשר לצעוק שוב ושוב ד-מו-ק-ר-ט-י-ה – ובאותו הזמן להתעלם ממה שקורה בשטחים: המעצרים, המחסומים, ההגבלות, ההשפלות, ההתעללויות. ושלא נתבלבל: כל אלו מבוצעים לא רק על ידי נערי הגבעות ועל ידי מתנחלים חדורי רעיון ארץ ישראל השלמה; המעצרים, המחסומים, ההגבלות, ההשפלות, ההתעללויות הללו מבוצעים יום-יום, שעה-שעה, על ידי מאות או אלפי חיילי צה"ל, על ידי מפקדת "המִנהל האזרחי", שהוא בעצם גוף צבאי שכפוף לקצין בדרגת אלוף – "מתאם פעולות הממשלה בשטחים", ועל ידי בחורינו הטובים בשב"כ. כן, זה נעשה כדי לשמור על ביטחוננו, למנוע ממחבלים להגיע ללב הארץ – הכול נכון. אבל, שלושה ורבע מיליון פלסטינים חיים כבר 56 שנים ללא אזרחות, ללא זכות הצבעה, אדמותיהם מופקעות חדשות לבקרים, הם אינם רשאים לנסוע בכבישים ה"כחולים" (כבישים בגדה המערבית שתנועת כלי רכב פלסטיניים אסורה בהם לחלוטין), חלים עליהם סגרים מדי יום, ועוד ועוד ועוד…
האפרטהייד הזה קורה 20 ק"מ מתל אביב. לצעוק ד-מו-ק-ר-ט-י-ה בקפלן ולא לדבר על הכיבוש בשכם ובג'נין זו צביעות. זה אוקסימורון.
אבל זוהי טעות לא רק בגלל זה. זוהי טעות משום שהמחאה הזו תהיה תהליך ארוך – לא ימים, לא שבועות וגם לא חודשים – תהליך ארוך שייעצב את פניה של החברה הישראלית. ובזמן הזה הכיבוש, אותו כיבוש שהינו גידול ממאיר בגופנו, אם לא נטפל בו הוא ימשיך להרעיל אותנו מבפנים.
זוהי טעות משום שמה שהממשלה הזו מעוללת לנו זה לא רק הפיכה משטרית וביטול עילת הסבירות. שלא נתבלבל: מה שהממשלה הזו באמת עושה זה לפעול לסיפוח מלא של הגדה. נושא הכיבוש קשור למחאה הזו בקשר גורדי. הרי מתוך הביצה הרעה הזו צמחו הדמויות של סמוטריץ' ובן-גביר ורוטמן. כבר שנים שהם מנהלים באיו"ש משטר נטול זכויות אזרחיות כלפי הפלסטינים, ועכשיו הם רוצים לייבא את הפרקטיקה הזו אל תוך ישראל. לכן סמוטריץ' שר במשרד הביטחון. לכן בן-גביר אחראי על הביטחון הלאומי. לכן רוטמן יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. כמו שאמרו זאת כבר לפנַי: סמוטריץ' רוצה להחיל את החוק הישראלי בשטחים ובן-גביר רוצה ליישם את המציאות המוכרת לו בשטחים – נערי גבעות, ממשיכי הרב כהנא – בתוך ישראל הריבונית. ושמחה רוטמן – שכמו השניים הקודמים מתגורר גם הוא בשטחים הכבושים – סולל עבורם את שינויי החוקים הרלוונטיים.
המפתח לכל הקשר הגורדי הזה הוא אחד: סיום הכיבוש!
וישנה סיבה נוספת: אם אנחנו רוצים לחולל שינוי במפה הפוליטית בישראל, בהרכב הקואליציה הבאה – יהיה עלינו לצרף את המפלגות הערביות, ואת הציבור הפלסטיני-ישראלי. הדמוקרטיה הישראלית חלה על כל אזרחי ישראל – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים – כולם. אם נמשיך לטאטא את נושא הכיבוש מתחת לשטיח – ערביי ישראל, שכנינו בעראבה וסכנין, בפרדיס, בכפר קרע ובאום אל-פחם לא ישתתפו במחאה, ובהמשך הם גם לא יתמכו בממשלה חלופית.
יהיו ביניכם שיאמרו: בסדר, הוא צודק, אבל! אבל דיון בנושא הכיבוש בכל זאת מבלבל את המחאה; אבל באמת אין פתרון לסכסוך; אבל הערבים בין כה וכה עסוקים בצרות שלהם ולא מעניינת אותם המחאה; אבל כבר שנים אנחנו מנסים ושום דבר לא קורה. ואני אומר: יש דבר אחד חשוב שקרה, והוא לא קרה לפני כן מעולם. המחאה הזו, שנמשכת כבר שבעה חודשים, היא – לפני הכול – מהפכה תודעתית. בשבעת החודשים האלו התחולל שינוי תודעתי עמוק בישראל. מה שנחשב תמיד רדום – התעורר. מה שנחשב תמיד בלתי אפשרי – קורה. מעולם בישראל לא קרה שינוי תודעתי כזה עמוק, כזה מטלטל. אולי ב-48', אם יש עוד מישהו שזוכר. יש היום בישראל מהפכה תודעתית שמשנה את החשיבה שלנו. מאות אלפי ישראלים מבינים היום ש"ככה אי-אפשר להמשיך". וה"ככה" הזה כולל גם נושאים שלא העזנו לגעת בהם, כמו, למשל, סיום הכיבוש.
עלינו לנצל את השינוי התודעתי הזה. לרכוב על גל המטמורפוזה שעובר החברה הישראלית ולהכניס את נושא הכיבוש ללב השיח הלאומי. לא עוד להסתתר מאחורי התירוץ "אין פרטנר". אנחנו, אתם, הפרטנרים. אנחנו אלה שצריכים לחולל את השינוי, להביא לסיום הכיבוש.
והצעד הראשון הוא להכניס את נושא הכיבוש לתוך המחאה.
36 תגובות
צר לי שאתה משרבב את עניין הכיבוש למחאה וגרוע מכך מטיל את האשמה על מדינת ישראל.
אפשר בהחלט לדבר על דמוקרטיה במדינת ישראל ועדיין להבין שלמרות שממשלות עבר ניסו ליישם את הסכמי אוסלו במגמה ברורה לאפשר הקמת מדינה פלסטינית- הם עשו ועושים הכול כדי לא לממש את הסכמי אוסלו והעדיפו את עקרונות הגיהאד האיסלמי תחת האמנה "לשחרר את פלסטין מהנהר ועד לים"- גם אם ירחק היום!.
בתבונה רבה הפלסטינים זיהו את תחושת "האשמה" הטבועה בקרב רבים בעמנו והטמיעו בנו את אשמת הכיבוש והנקבה – שהם חוללו לעצמם במו ידיהם!! . זו לא המלכודת המניפולטיבית היחידה שרבים נופלים לתוכה. אפרטהייד? יש להם זכות הצבעה חופשית לכול המוסדות המדינתיים שלהם שרק נשיאם דוחה לממש את הבחירות כבר שנים מחשש החמאס. מחסומים ומעצרים? וודאי שחיוני כול עוד הטרור משתולל ברחובתינו. שלום אמת? לא קיים בלקסיקון שלהם כפי שמלמדים אותם בבבתי הספר ומחנות הקיץ שתל אביב עכו וצפת- הם ערים פלסטיניות שיש לשחרר בדם!! לא במשא ומתן.
אני שואף להיפרדות מהמדינה הפלסטינית ובהקדם! עכשיו נראה אותך משכנע אותם לעשות זאת מבלי להרוס את מדינת ישראל
אז מה? קראת ולא הבנת כלום?
אכן אכן. למרבית הצער
גדעון יקר
אתה צודק, אנחנו שקועים בסכסוך עמוק בין שני עמים.
יש קבוצות בשני הצדדים שרוצות לשלוט בכל חלקי א"י-פלסטין.
יש קבוצות בשני הצדדים שרוצות למצוא פתרון לקונפליקט בדרכים לא אלימות.
שיתוף פעולה בין קבוצות משני הצדדים, צריך להתניע תהליך שישפיע על הציבור וההנהגות.
תנועות "נשים עושות שלום" הישראלית ו"נשות השמש" הפלסטינית פועלות במשותף לשינוי התודעה הקיימת של "מנצח-מפסיד", לתודעה של win×win.
האו"ם כבר הבין וקבע בהחלטה 1325 שהשתתפות נשים ממגוון אוכלוסיות בפתרון סכסוכים מביא להסכמים ברי קיימא, המבוססים על הכרה הדדית בסבל שנגרם לכל צד ובמתן מענה לצרכים של כל הצדדים.
ובאשר למחאה למען הדמוקרטיה – לשמחתי יש מקום לכל מגוון הדעות, כי זו דמוקרטיה במיטבה.
אני לגמרי מסכים איתך. אלא שלדעתי רוב מתנגדי הקואליציה אינם בדיוק נגד הכיבוש. אסור לאבד את תמיכתם. אם תיפול הממשלה ותבוא ממשלה יותר דמוקרטית אפשר אז להתחיל לדבר על הכיבוש
מסכים עם יורם
מדובר בתהליך ארוך ודו שלבי
קודם כל להביא לקואליציה נורמלית ולא לאומנית
ובשלב השני להיפטר מהכיבוש ולהגיע לשלום
זה ייקח הרבה שנים
אם אנו רוצים מדינת ישראל דמוקרטית ציונית וליברלית הפרדות מהפלסטינים היא בנפשנואפילו הפרדות חד צדדית תוך הסכמות.על גוש התחשבות ו יווך אמריקאי או בינלאומי
לפירוח.במצב הנוכחי נהיה משעמם מדינת כל אזרחיה כולל תושבע איוש.
אם תאסוף אליך מתנדנדים מהמחנה הלאומי, נראה לך שאפשר יהיה לטפל בכיבוש? אבל אם לאומת זאת נצרך אלינו את רוב הציבור הערבי
לגדעון שניר:
בנתיים מי שהורס את מדינת ישראל זו קואליציה יהודית משיחית ומוטרפת.
….
המאמר של דר' ראובן גל מאיר עיניים ושווה דיון עומק. ראובן גל בודק מחדש באומץ אמיתות ישנות וגם בוחן בראייה ארוכת טווח כיוונים חדשים.
הייתי רוצה להוסיף טיעונים משלי לדיון:
במו ידינו בנינו, בסלחנות
ובקריצה, את המליציות ואת המעוזים הקולוניאליסטים משנת 67. הכל שרוי באחריותנו המלאה. וכרגע הגולם קם על יוצרו. לכן חייבים בתסריט חדש.לדבר על מצוקת הפלסטינים וזכותם לחיות כחברה אוטונומית, אך להבליט במיוחד ולהדגיש את הנזק המתמשך
לחברה היהודית מן המשיחיות, מעליונות יהודית, מיבוא הדיקטטורה והאפרטהייד משטחי הגדה.
אני ממליץ להתבונן במציאות ללא פילטרים מרככים:
הפאשיזם,
האפרטהייד,
שנאת הדמוקרטיה ושלטון החוק גולשים ועוברים את הקו הירוק לתוך לבה ונשמתה של ישראל.
ניתן להבחין בקלות כיצד הגדה המערבית שימשה במשך שנים שדה נסיונות ,ומעבדה מתוחכמת בהן נבדקו ייתכנות שלטון התורה,עליונות יהודית,גירוש אוכלוסיה בשאיפה ליצור מרחב מחיה,פוגרומים לצורך הטלת אימה ומסר לחברה הליברלית דעו "עם מי יש לכם עסק" .
במעבר העליונות היהודית לתוככי ישראל יהיו מי שידאגו לעטיפה מרשרשת
המעוטרת בביטויים "קידוש השם" ,"אהבת ישראל" וכמובן "אהבת חינם" האולטימטיבית.
הניסוי הזה ,נכון לעכשו, זוכה להצלחה. הוא עלול להתפתח לפרוייקט יהודי משיחי, שהעולם כולו ידבר עליו. גם מדאגה וגם בשמחה לאיד.
הצלחת הפרוייקט בגדה כ"כ שקוף ,שהוא מעודד ומאיץ את יוצריו לתרגם ולהעתיק אותו,אחד לאחד, לתוככי ישראל.
"קהלת" עובדת על המהלך הזה שנים.
כל הסימנים מעידים שהפרוייקטורים המשיחיים בטוחים בהצלחה הייבוא(או הייצוא) לישראל גופה.
לכן ללא בלימה נחושה של המהלכים האנטי דימוקרטיים, ושל החקיקה הפופוליסטית המתוכננת עד הפרט האחרון- נמצא את עצמנו עמוק בדיקטטורה חסרת חמלה,מנוח או כזו המאפשרת מינימום של קיום בכבוד.
איש לא יכנס אליה או ייצא ממנה בשלום. גם היהודים המשיחיים ישאבו להרס עצמי ולחורבן הארץ.
תנועות המחאה הן בטוי ליצר הקיום הישראלי,הן חפצות חיים ונתמכות בידי ציבור מגוון,איכפתי,
לוחמני,מחושב ויעיל.
המחאה חייבת לעלות דרגה באפקטיביות שלה. שימוש בסנקציות אזרחיות גורפות עודן ממתינות במאגר המאבק.
אני מאמין כי עם נפילת הממשלה הרעילה יחל תהליך שיקום החברה, ואישושה מחדש של התרבות הדימוקרטית ,
יוצבו מטרות אלה ויתוכננו הליכים לביצוע : *הפרדת דת מן המדינה,*עיצוב חוקה, *היפרדות משטחי הגדה גם ללא פינוי ההתנחלויות, *ויצירת תרבות אזרחית .
אני מאמין כי הקמת ממשלה ליברלית שתעסוק בריפוי,שיקום ופיתוח התרבות הדיאלוגית מן המסד ועד הטפחות היא לא פחות ממשאלה קיומית.
אין לנו לא ארץ אחרת,
כנראה גם לא תהיה הזדמנות נוספת.
מנשה – יפה שאתה תומך בעמדתי נגד הקואליציה המשיחית הנוכחית, אבל אין זה פוטר את האחריות של הפלסטינאים למצבם, ולבטח אל לנו לחוש אשמה בשל "גורלם המר" שהם גרמו לכך במו ידיהם כאשר יזמו לפחות שתי מלחמות השמד נגד מדינת היהודים- והפסידו.
יתר עלכן, אילו רצו- יכלו להקים את מדינתם כבר לפני 75 שנה- וסרבו. בפעם השנייה יכלו לדרוש עצמאות עת היו תחת שלטון ממלכת ירדן -אך במקום העדיפו להצטופף במחנות פליטים. פעם שלישית הצעה קמפ דויד 2000- דחו, בהמשך מטווה קלינטון 2001- דחו, אולמרט 2008 הטיב עוד יותר על 97% מהשטח שבמחלוקת עם פיצוי קרקע חליפית באותו שווי ועוד החזרת כמה מאות אלפי פליטים ללב מדינת ישראל- דחו.. אפילו ציפי ליבני תחת ממשלת נתניהו 2014 נאלצה להודות אחרי שנה של משא ומתן ש"אין עם מי לדבר", ודאי שתסכים שהיא לא נמנית על קטגורית המשיחיות שלך. ואני לא טורח להזכיר את תכנית השלום של טראמפ 2020.
יתכן להיות שלא היית די ער לסדרת דחיות כול הצעה לפתרון שהייתה בידם במהלך 75 השנים האחרונות, עדיין לא מאוחר להרהר – מדוע?!!
אין דמוקרטיה עם כיבוש
נאמרו כאן דברים חכמים ונכונים אודות המצב המורכב בוא אנו חיים, הן במאמר עצמו והן אצל המגיבים.
Having said that
אולי עדיף להיעזר בתערו של אוקאם ולהתמקד בפיל שבחדר, או מוטב לומר באיש בעל עור הפיל, הלא הוא ראש הממשלה. כמי שהתגאה באריכות ימיו חסרת התקדים בשלטון בישראל, לא נראה שהסיפוח בראש מענייניו. הוא אינו דתי ובוודאי כל המשיחיות זרה לו. מאידך, כל המשבר בו אנו נתונים נבע ממנו ומנחישותו להתנער ממשפטו ולהמשיך לשלוט. החוק הראשון שהעביר מאפשר לו חופש מוחלט במינויי אנשיו בכל תפקידי הביצוע, והחוק הנוסף שחסר לו הוא מינוי השופטים. כל שאר הנושאים שייכים למפלגות הקואליציה שלו, והם העיזים והדוברמנים שהוא הכניס לדיון כדי "להתפשר" בסופו של דבר רק על חוקים הנוגעים לו אישית.
המחאה לכן צריכה להתרכז בבלימת האיש הזה וממשלתו, ולא בהטעיות שלו.
גדעון
אנחנו עוברים כרגע רעידת אדמה ושינוי תודעה ויצירת מציאות חדשה
אי אפשר להמשיך עם אותם טיעונים ואותן האשמות משומשות, גם אם הם נכונות
בכלל.בוא נחפש מה אנחנו יכולים לעשןת,מה תנועת המחאה יכולים לכונן,
לפני שאנחנו מאבדים הכל.
כדאי להבין איזה הרס גורמת השליטה של ישראל בגדה,מה הימין המשיחי בגיבוי הצבא מתרגלים שם לפני העתקה אחד על אחד לתוככי ישראל.אנחנו בעיצומו של המעבר הזה
ולא להתבצר ולהתחפר מה עשו או לא עשו הפלסטינים.
מנשה- תגובה אחרונה
ראשית- אתה לא יכול לעשות שלום אם הצד השני אינו חפץ בכך ומטרתו המוצהרת היא השמדתךוהוא מאד עקבי ונחוש ואל לך לזלזל בכך רק מישום שאלו הם טיעונים "משומשים"בעינך,
שנית- אני בעד היפרדות מוחלטת אבל מבלי להפקיר את ביטחון ישראל לדורות כפי רוח דבריך
כי אנחנו קיבלנו את הארץ הזו למשמרת מילדינו, ועליו להחזיר אותה להם בטוחה ומשגשגת
מנשה אכן צודק. כשמטאטאים מתחת לשטיח הבעיות לא נפתרות רק נערמות. זוהי התחסדות לא להסתכל לכיבוש בעיניים. זוהי התחסדות לא לעקוב יום יום אחרי התעמרות המתנחלים בפלשתינאים שפועלים ברוח המפקד. זוהי התחסדות להאמין שזה בסדר שלנו יש מערכת משפט יהודית ולהם מערכת משפט שונה צבאית
זו התחסדות שלא לראות שחיים אנשים ללא אזרחות בלי יכולת תנועה
וכל זה מפרה את הרעל שמפיצה קואליציה הגזענית
אל תשכח שגם גנץ וגם לפיד לא דוגלים בהחזרת כל השטחים הכבושים לפלסטינים. ברור שהם לא קיצוניים כמו הקואליציה, אבל הם לא מוכנים לוותר על הכל
בואו נתמקד מה ניתן לעשות מרגע זה.
ולהעזר גם בשפה חדשה וגם בטקטיקות חדשות, ובמיוחד להצמד לעצה היעילה והפרגמטית: אל תהיה צודק תהיה חכם
לגדעון שניר ולרבים שחושבים ומרגישים כמוך, אני מבקש לאמר בבירור ובקול רם:
ראשית, אני מוּדע לכך שכמה שלא אשאף לעשות שלום עם שכניי – הם אינם חפצים בכך. הם מעדיפים השמדתנו. אבל – א. ההיסטוריה מלמדת שגם איבה עמוקה, אפילו על רקע דתי-לאומי, יכולה להיחלש (גם אם לא להיעלם כליל) מול שיקולים כלכליים (כבדים), פוליטיים (משתנים), מנהיגותיים (בלתי צפויים).
ב. האחריות העיקרית ליזום ולהתאמץ בכיוון הזה היא על הצד החזק. כלומר עלינו. יחד עם ארה"ב, EU, האו"ם…
שנית- גם אני, כמוך, אני בעד היפרדות מוחלטת אבל מבלי להפקיר את ביטחון ישראל לדורות. אינני מזלזל באחריותנו לצאצאנו, ואינני עיוור לכשלונות עבר (ע"ע עזה). אבל – א. בשבילי התפיסה של שלום וביטחון (כמו במסמכי עמותת 'מפקדים למען ביטחון ישראל', שאני חבר בה) היא התפיסה המובילה. ב. כשאני מעמיד זה מול זה את סיכוני ההיפרדות מול אסון הכיבוש (או תועלת סיומו) – המאזניים הן חד-משמעיות.
ראובן גל
אני מניח שנסכים שמטרת העל לשמה הוקמה מדינת ישראל היא "להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ- ישראל לדורות רבים ככול האפשר", ומכאן נפתח הדיון באלו אמצעים יש לנקוט כדי לממש את מטרת העל (לדיון נפרד).
נכון ששלום עדיף על פני מלחמה, אך גם אתה מציין שפניהם אינם לשלום, הנתמכים בדברי הפרופסור מסאמי אל-אריאן, אקדמאי אמריקאי בכיר לשעבר בנאום ב"אל-ג'זירה" (30 יולי): "לדעתי, העניין הפלסטיני אינו יצירת מדינה,..אלא קשור לעצם נוכחותה של הציונות באזור. לכן המטרה האסטרטגית העליונה היא לפרק/להשמיד את מדינת ישראל שמשמעה לעקור את הציונות מפלסטין"
אין לי ספק בכוונותיך הטובות, אך מה שהזעיק אותי בדבריך היה הטלת האשמה כוזבת על אחריותנו לגורלם המר של הפלסטינים, האשליה ששיפור מצבם הכלכלי יפחית מדבקותם במטרת העל שלהם (האינתיפאדה התחוללה כאשר מצבם הכלכלי היה הטוב מאי פעם בהיסטוריה שלהם), וכן- האחיזה באימרה שהאחריות עלינו כי "אנו הצד החזק" בקונפליקט- טיעון שאני מטיל בו ספק רב. כי המבחן כפי שאתה יודע היטב אינו תלוי במספר הטנקים.
גדעון שניר
אתה צודק, שאנחנו חיים בסכסוך קשה עם הפלסטינים. בשני העמים יש קבוצות שרוצות לשלוט בכל חלקי א"י ויש קבוצות שמעדיפות פתרון הקונפליקט בדרכים לא אלימות.
אני שייכת לקבוצה האחרונה שיחד יכולה להשפיע על הציבור והמציאות הפוליטית בשני העמים.
כל צד צריך לקחת אחריות על הסבל שנגרם לצד השני.
אנחנו, בצד החזק והכובש ולכן, יש לנו יותר אפשרויות לקדם תהליכים לפתרון הסכסוך.
האום קבע בהחלטה 1325 שמעורבות נשים ממגוון האוכלוסיות בפתרון סכסוכים, אפשרה יצירת הסכמים ברי קיימא, מתוך התייחסות לצרכי כל האוכלוסיות.
בשני הצדדים, פועלים בעיקר גברים מתוך תפיסת עולם של מנצח-מפסיד, שהיא הגישה השולטת בעולם ובאזורנו.
התפיסה הנשית מבוססת על win×win, מתוך הקשבה לכאבים ולצרכים, צומחים פתרונות.
השימוש בתקשורת לא אלימה הוא כלי אפקטיבי, שבעזרתו נוכל לצאת מהמבוי הסתום.
במחאה למען הדמוקרטיה, יש מקום לתפיסות ורעיונות שונים, ביניהם – הגוש נגד הכיבוש, נשים עושות שלום וקבוצות רבות שמייצגות את מגוון הקולות הישראלים שתומכים בדמוקרטיה הכוללת שמירה על זכויות אדם.
המחאה למדה להכיל את הקולות השונים וזו הדמוקרטיה במיטבה.
לטעמי, מאמר למופת והתוספות של מנשה בן מאיר בהחלט חשובות.
לכן, אני מפגין בהפגנה המרכזית בבאר שבע, אבל במסגרת הגוש נגד הכיבוש. אצלנו, זה מתקבל יפה ואין שום חיכוכים וסתירות.
נח — תודה. מוזמן להפיץ בין חברי הגוש שאיתך. יישר כח !
להלן תגובתו של פרופ' (אמריטוס) מיכה פופר, שהעבירה אלי:
המחאה יכולה לקדם את ההתיחסות לנושא הכיבוש . אבל שוכנעתי שצריך (כמו בג'ודו) לנצל את המומנטום החדש שנוצר ולא לדבר על הכיבוש כמו שדיברנו עליו עשרות שנים ופוצלנו בעיקר סביב זה לשמאל מול ימין (הרי המושגים הללו במקור הם הבדלי השקפה כלכלית – חברתית) . המחאה יצרה התבוננות המאפשרת מסגור חדש . מדובר (בעיני) לא בסוגיה משפטית אלא במאבק על זהות . יש לכך כמה כותרות אפשריות: בין ממלכתיות לסקטוריאליות . בין ליברליזם לשמרנות , בין דגשים על יהודית ודמוקרטית.. . כך או כך , השיטה המשפטית היא סימפטום בין מאבקי הזהות הללו . המחאה מדגישה את המטיבים הדמוקרטיים והליברלים ואם היא לא תזלזל ב"יהודית" היא יכולה להפיל את הממשלה – זו מטרה ראשונה . במסגרת הדגשים הללו . ניתן לגבש תפיסה(ושפה ) שאינה מדברת על הכיבוש אלא על מרכיבי הזהות . אם אנחנו רוצים להיות מדינה דמוקרטית ויהודית איך נשמור על זהות יהודית עם מליוני פלשתינאים? איך נשמור על דמוקרטיה כשבתוכנו מליוני אנשים שאין להם זכות הצבעה ? (הזכות הכי בסיסית בדמוקרטיה) . קיצורו של דבר, המומנטום של המחאה יכול להציף א הסוגיות הללו מעבר למסגור של "ארץ אבות" וכיו"ב ולכן זה חייב להיות באג'נדה של הבחירות כחלק מגיבוש הזהות הזו: דמוקרטית – יהודית (ולא קודם יהודית ואח"כ דמוקרטית ) . מושגים כמו מלחמה ב"משיחיות" הם נכונים אך צרים מידי בשביל אג'נדה פוליטית . גיבוש השפה הזו ידרוש מלאכת מחשבת כי בקלות "החילוניות " יכולה להיות עוד סוג של דת ..זוהי כמובן אופציה אבל היא מובילה להיפרדות לא רק מהשטחים …
אני שייך לאנשי המרכז שבעד 2 מדינות ל 2 עמים וכמובן נגד הכיבוש.
עזבו כעת את העניין הפלסטיני והכיבוש. חייבים להתמקד בנושא הדמוקרטיה הטהור ובכך לגרור אלינו עוד ועוד אנשים מבין היושבים על הגדר, כולל ימניים.
אל תתנו לימין עוד חיצי ביקורת כנגדנו.
נעסוק בכיבוש לכשהשלטון יהא בידנו אחרת "תפסת מרובה לא תפסת" .
אין ספק שאנחנו הופכים למה שהיתה דרום אפריקה לפני שקרסה
ר.
הצבת לי אתגר לנסות להתמודד עם האשמה כבדה שטובי האנטישמים מבית ומחוץ מפיצים שישראל היא מדינת אפרטהייד. הייתה לי הזדמנות להכיר מקרוב את דרא"פ במהלך שליחות קצרה בתחילת שנות ה-70 (כולל מפגש עם פרופ' כריסטיאן ברנרד חלוץ השתלות הלב בבית חולים המיועד לשחורים), מה שאין לרוב הישראלים המייחסים לה "אפרטהייד" מבלי שהם מבינים בכלל במה מדובר.
נתחיל בכך שהניסיון להשוות את ההולנדים שהתנחלו בארץ זרה בדרא"פ, לשובם של היהודים פליטי גלות ורדיפה אתנית לארץ מכורתם ההיסטורית- היא מופרכת וזדונית בעליל. גם קיומו של מיעוט ערבי כחמישית מאוכלוסיית ישראל בעל זכויות שוות- מעיד שאין פה עניין של "גזענות", לכול היותר יש כאן התנגדות לכול מי הנחוש לקיים את דוקטרינת הג'יהאד לחיסולה של הישות הציונית במזרח התיכון- ולא משנה לנו מה צבעו- דתו- הוטנטוטי זוליקפרי או אינדיאני- כמאמר השיר.
ישראל אכן כבשה את הגדה המערבית בעקבות מלחמה יזומה נגדה, שהייתה בשליטה ירדנית שמנעה כול ניסיון לאפשר עצמאות לפלסטינים,- תחת ההבטחה שהשטחים שבמחלוקת הם פיקדון לקראת פתרון שתי מדינות בשלום אמת. מי שמתנגד לכך עד היום הם הפלסטינים שדחו כול הצעה תחת האמונה שלמרות שכשלו בשתי מלחמות גדולות שיזמו- עדיין תולים את יהבם שמטרת העל שלהם תמומש עם הזמן, עם הטרור ובעיקר חולשת הדעת הפנימית בישראל.
לפלסטינים יש זכות הצבעה לכול מוסדות השלטון שלהם- ודחיית הבחירות היא החלטה פנימית שאין לישראל כול מעורבות בה. מקומם במושב האו"ם מובטח, עם נציגויות דיפלומטיות כמעט בכול מדינות העולם. ודאי זכורות לך 19 השנים הראשונות שלאחר מלחמת 67 כאשר גבול שביתת הנשק נמחק למעשה, הם התרחצו בחוף הים, טופלו בבתי החולים שלנו ועבדו במפעלים המשותפים שהקמנו- ואנחנו ניהלנו קניות בכפריהם- כול זה פסק עם הסכמי אוסלו, בליווי טרור אכזרי שחייב לנקוט באמצעים ביטחוניים מגבילים, שבזכותם אתה יכול להסתובב בארצך בביטחון יחסי.
יגידו הפלסטינים "אנחנו מוכנים לאמץ את אחת הצעות ההפרדה של: ברק-קלינטון- אולמרט- ליבני- טראמפ- או אחרת מלבד האמנה "פלסטין משוחררת מהנהר ועד לים" ואז תחזור ותספר לי על "אפרטהייד.."
אין דמוקרטיה עם כיבוש
גם אני חושבת שהכנסת הכיבוש כעת לליבת המחאה, תביא לכישלונה.
ראובן אתה צודק
אתה כותב שהמחאה תמשך זמן רב ותעצב את החברה הישראלית
לכן זה הכל ענין של טיימינג – זה תהליך חברתי הוא הונע אחרי שהוקפא מאז רצח רבין – יגיע העיתוי הנכון והוא לא יקח שנים
את בעיית הכיבוש צריכים לפתור עם אויבים מבחוץ
את בעיות המאה מול אויבים מבית
קיים בלבול מתמשך בין כיבוש ובין התנחלויות. כל עוד אין הסכם בין שני העמים חייב להיות ריבון בשטח הכיבוש כלומר או נסיגה חד צדדית או המשך כיבוש. נסיגה חד צדדית ללא הסכם לא היתה הצלחה מסחררת. הבעיה האמיתית היא התנחלות וכנגדה צריך להפגין
לד"ר ראובן גל. מכובדי, על איזה כיבוש אתה מדבר. אין כיבוש. זו ארצנו ובין הים לירדן אין מקום לשתי מדינות. אוטונומיה לפלסטינאים כן. מדינה לא! הביטחון שלנו בין הים לירדן צריך להיות מופקד בידינו. בביטחון, אם אין אני לי, מי לי.
ופה הבעיה האמיתית
רוב הישראלים ויתרו ולא מתעסקים עם הכיבוש
אם זה לא יגיע בהבנה, זה יגיע אחרי שזה יעלה היוקר, מחוסר ברירה
אני בין אלה שחושבים שהאיום הכי גדול על קיומה של מדינת ישראל הוא בנימין נתניהו. הדבר הכי חשוב היא הפסקת כהונתו של נאשם בפלילים הדואג רק לטובתו האישית כתפקיד ראש ממשלה. בלי נתניהו הדוחף את ההפיכה המשטרית (שיש הקוראים לה רפורמה משפטית) לטובתו האישית, לא תהיה רפורמה קיצונית כזו שמטרתה היא ביטול למעשה של הרשות השופטת.
הכיבוש הוא לא סטטי. סמוטריץ וחבריו מעוניינים בטרנספר ומתחילים במימושו, אבל כמומחה לניהול סיכונים, חייבים קודם כל לטפל בסיכון הגדול ביותר.
כנראה שגם ההסכם המדובר עם הסעודים כנראה מתעלם מהתנאי החיוני הזה