שתי נשמות פגועות ומסר חשוב

על הספר "יש מקום" מאת אדיבה גפן
תמונה של משה
ד"ר משה גרנות

ההישג הגדול של הרומן הזה של אדיבה גפן הוא בכך שהוא מותח מתחילתו ועד סופו, וממש קשה להניח אותו מהיד. ההישג השני, החשוב לא פחות, הוא היכולת הבלתי רגילה של הסופרת הנפלאה הזאת לחדור אל נשמותיהן החבוטות של הגיבורה הראשית והגיבור הראשי. שתי הנשמות הפגועות הן של רות, אישה נשואה בת כמעט שלושים וחמש שבורחת מבעלה האלים, ואורי חורש, אב שכול, גרוש, שמרוב ייאוש מידרדר לאלכוהוליזם. אף ששניהם מוצאים מקלט בעיר הדרומית ירוחם, ואף שהציפייה הייתה כי שתי הנשמות החבוטות האלו ייפגשו – זה לא קורה כמעט עד סוף היצירה. הגיגיהם וחוויותיהם של השניים מסופרים לסירוגין בכותרות מתחלפות: "רות" ו"אורי".

קצת פרטים על סיפור המעשה כדי שיובנו דברי הערכתי לספר זה. אתחיל דווקא באורי: האיש הוא מנהל בכיר בחברה מסחרית גדולה, בעבר קצין בחיל התותחנים ומצטיין בפקולטה למנהל עסקים. הוא חי ברווחה יחד עם אשתו יאירה ובנם היחיד ליאור (יאירה אינה מסוגלת ללדת שוב). אורי נענה להפצרותיו של ליאור ומרשה לו לרכוש אופנוע, והנער נהרג בתאונת דרכים. הזוג עובר אבל נורא – והעולם מתהפך עבור המשפחה: יאירה מאשימה אותו ברצח הבן (מכיוון שהרשה לו לנהוג בכלי המסוכן), אהבתה אליו מומרת בשנאה תהומית, היא מגרשת אותו מהבית, דורשת ממנו גט, ונורא מכול, היא מוצאת נחמה בזרועותיו של גדי רומנו, חברו הטוב של אורי.

מרוב ייאוש אורי שוקע לאלכוהוליזם, מפסיק לתפקד, ובעבודה נאלצים לפטרו. בהשפעת האלכוהול הוא נוהג באלימות כלפי נציגי החברה שעבד בה, וגם כלפי המנהל, ד"ר גבירץ. הוא נעצר על ידי המשטרה, ומשוחרר בחסדו של המנהל, שאינו מגיש נגדו תלונה. אין איש שיכול להציל את האיש האומלל הזה מן התהום שאליה שקע, עד ששני צעירים, עודד ותומר, מוצאים אותו פצוע, מביאים אותו לבית חולים, דואגים לו, מלווים אותו למוסד לגמילה מאלכוהול, מארחים אותו בביתם, וכשהוא נפרד מהם, הם משאילים לו מכונית, שבה הוא מתכוון לנסוע רחוק, לאילת, כדי לשכוח את גורלו המר. הוא מעוכב על ידי אנשים טובים בעיר ירוחם, נשאר בה, וחבריו החדשים דואגים לו לדירה ולשיפוצה וכן לעבודה כמאבטח בקונסרבטוריון העירוני.

שני המלאכים שהזכרתי, עודד ותומר, מזכירים לי מיניאטורה של ג' שופמן, "השניים", שבה הוא מתאר כיצד לנוכח התרסקותם של בני אדם (התעלפויות, שבץ) רוב האנשים מצקצקים בלשון ומביטים באירוע כמו בהצגה, אבל תמיד יש שניים שינסו להציל את הנשמות האומללות. אורי מצא שניים כאלה, כי מי מלבדם היה מסוגל לארח אלכוהוליסט אלים בביתו ולהעניק לו אהבת חינם? הספר אינו מזכיר זאת במפורש, אבל ברור לקורא כי שני גברים החיים יחד בבית אחד, ללא נשים, הם לא בדיוק סטרייטים, וזאת לתשומת ליבם של אלה המביעים שנאה יוקדת ללהט"ב. דרך אגב, הספר גדוש בעוד "התכתבויות" של הסופרת עם אושיות הספרות והמוזיקה בארץ ובעולם, כפי שאפרט להלן.

ובאשר לרות, לאחר שתי מערכות יחסים כושלות היא פוגשת רופא עיניים יפיוף, עשיר, נדיב ורומנטי שמפנק אותה כמו בסרטים (ארוחות במסעדות פאר, זרי פרחים, ארוחת בוקר בפריז), בקיצור, הגבר האידיאלי בעיני כל אימא לבנות. שמו – ד"ר שוקה אבישי. רות מאבדת את ראשה מרוב אהבה, והוא גם מתגלה כמאהב מרטיט לב. עד כדי כך היא מאבדת את הראש, שאינה מוכנה לשמוע את האמת על האיש מפיה של האקסית שלו וגם אינה מוכנה להקשיב לחששותיה של זואי, אחותה הגדולה הרווקה.

לאט לאט מתגלה פרצופו האמיתי: הוא מונע ממנה להתפתח בתחום האהוב עליה, צילום, שבו הגיעה להישגים מרשימים, והיא נאלצת להסתפק בחצי משרת הוראה. מסתבר שהוא קנאי חולני: אסור לה לחייך לשום גבר, אסור לה להתחפש לגיישה, שמא תחרמן גברים, הוא אורב אחריה לוודא שהיא באמת הולכת למקום עבודתה ואינה מתרועעת עם זר. האיש הנדיב מתגלה כקמצן חולני, וכל ריב טיפשי גורם לו להפוך לחיה טורפת – הוא מכה אותה באכזריות, בועט בה וגורם לה חבלות. היא נאלצת לאפר את עצמה בקונסילר כדי להסתיר את הסימנים הכחולים, ויש גם פעמים שהיא זקוקה לאשפוז בבית חולים, ואז כמובן היא נעדרת מהעבודה. אחרי כל התקפה כזאת הוא פתאום חוזר להיות הבעל האוהב, שמתנצל, מנשק לה את אצבעות הרגליים, נשבע לה אהבת נצח ומפצה אותה במתנות (אחרי סטירה ראשונה – קיבלה מכונית!) ובגן עדן במיטה, שהרי היא מעידה שהסקס איתו נהדר. באחת הפעמים, כאשר התכוונה להחזיר לו על אלימותו במכת אלה, הוא כובל אותה ומגלגל אותה בתוך שטיח, אחרי שספגה ממנו מכות רצח, ועליה לבקש ממנו סליחה אלף פעמים ולהבטיח שלא תחזור על כך כדי שישחרר אותה. שוקה גם מתקין חלונות כפולים כדי שצעקותיה של אשתו המוכה לא יישמעו באוזני השכנים.

השאלה הגדולה המנקרת בליבם של הקוראים היא מדוע רות אינה מתארת את מצבה לאביה (אימה נפטרה), לאחותה? מדוע אינה מתלוננת במשטרה? הרי על גופה יש אין-ספור צלקות; וכאן באה לידי ביטוי היכולת המרשימה של הסופרת להיכנס לנבכי נפשה של אישה מוכה: היא חשה שהמכות שהיא מקבלת הן בבחינת כישלון שיקול דעתה, היא גם מאשימה את עצמה בכך שהיא כביכול פוצעת את גאוותו הגברית. ועוד דבר: לאיש הזה יש יכולת בלתי רגילה להקסים, כך שאביה של רות אינו מסוגל להאמין שהאיש הזה הוא מפלצת. הסכר הזה שחוסם אותה מלתאר את סבלותיה נפרץ כאשר שוקה משתולל בשומעו שאשתו בהיריון – הוא איננו רוצה ילדים, ואם היא הרה, ברור לו שהיא הרה לזנונים. הוא מכה אותה עד לעילפון, והיא מאבדת את העובר. בבית חולים מצהיר שוקה שרות נפלה במדרגות, ולכן הפילה. היא מעיזה סוף סוף להתריס שההפלה נגרמה ממכות שהוא היכה אותה, אבל האחיות (וגם אביה!) משוכנעות שהיא מעורערת בנפשה בגלל האסון, ולכן היא מטילה אשם על האיש "המקסים" הזה.

רות מנסה להתאבד (עמ' 106) ושלוש פעמים מנסה לברוח ממנו אחרי סדרות של מכות, אבל הוא מוצא אותה בכל פעם מחדש ומודיע לה בצורה חד-משמעית שהיא אסירה שלו לנצח, ומאחר שהוא רופא עיניים, שרואה הכול למרחוק – הוא ימצא אותה תמיד, וחבל על הניסיונות. בפעם הרביעית רות מתכננת כהלכה את הבריחה: היא משיגה סכום כסף גדול מדודתה כרמית (המוחרמת על ידי אחיה, הוא אביה של רות), גונבת את האקדח של בעלה, מנצלת את העובדה שהוא שולח אותה במרצדס שלו לקנות לו דבר מה בקיוסק, ונעלמת. כאן הופך הספר לרומן בלשי ממש: היא מחליפה טלפונים ניידים וכרטיסי סים, היא עוברת ממקום למקום ברחבי הארץ, שוהה במלונות בשמות בדויים בטענה שבעלה אמור להגיע לשם בקרוב. איתן זלצר, חבר שלה מגן הילדים, נשמע להוראותיה: מחזיר את המרצדס השרוטה (בזדון – מעשה ידיה), שנותקו ממנה החיישנים והאיתורן, למגרש החניה של המרפאה, ושוכר עבורה מכונית אחרת. אחרי אין-ספור תחנות ביניים (אחת מהן אפילו בכפר הדרוזי יאנוח ג'ת) היא מתיישבת בעיר ירוחם בשם בדוי "הילה", משיגה חברות וגם עבודה כחופפת ומנקה במספרה של אישה טובת לב בשם ויקי שיבולת.

הכול מבינים שהמספרה של ויקי איננה המקום המתאים לכישוריה, אבל היא לא מוכנה לפתוח את סגור ליבה ולספר את קורותיה – החשאיות היא מפתח להישרדות. אבל כישרון לא ניתן לכלוא, והיא רוכשת מצלמה יקרה ומצלמת את לקוחות המספרה. ויקי מעוניינת לפתוח תערוכה, להודיע לעיתונות, ואולי אפילו לטלוויזיה – למגינת ליבה של רות, שמבינה שפרסום התערוכה יביא לסוף האידיליה שהיא זכתה לו במקום ברוך אלוהים זה, בעיר ירוחם. ואמנם העיתון המקומי מפרסם את התערוכה שמבקשת תושבת חדשה בירוחם לקיים, וגם מתייחס לתחנת עזרה ראשונה לחיות פצועות שהיא יוזמת ומפעילה. בעקבות הפרסום בלשיו של שוקה מגיעים לירוחם, ולאחר שהם באים בדברים עם ויקי (המשוכנעת שהיא עושה טוב להילה, "הילי בילי" – שמותיה בירוחם – ומחזירה לה את בעלה), הם מזמינים את שוקה לבוא ללכוד את רעייתו הסוררת בעזרת המשטרה. לא אקלקל את ההנאה של הקוראים הפוטנציאליים, ולא אתאר את הקטע המותח בסוף היצירה, רק אציין, תוך התנצלויות רבות (כותב רצנזיות איננו אמור לייעץ לסופרת), שאילו התמזל מזלי לכתוב רומן מרתק כזה, הייתי נמנע מלהוסיף את שבעת העמודים האחרונים, והייתי מסיים בתיאור איבוד העשתונות של שוקה לנוכח שוחרי טובתה של רות ולנוכח השוטרים, כשהוא מכה אותה ובועט בה לעיניהם (עמ' 341–343) – הקורא היה כבר מדמיין מהו ההמשך.

הזכרתי את ירוחם, מקום מקלטם של הגיבורה והגיבור שלנו. העיירה הדרומית הזאת (ששמה, אגב, אינו מוזכר במקורות שלנו, אלא בכתובת מצרית) מתוארת באהבה ענקית: האנשים בה טובים וחמים ("בליבה של רוחמה טמון מפזר חום ענק" – עמ' 205), כולם "בני דודים" ומוכנים להזיז הרים עבור הזולת. לדוגמה, מוטי בן עיון הענק, שגם ליבו ענק, פוגש את אורי המיואש, המבקש להמשיך הלאה לאילת, הופך אותו מיד לחבר נפש, דואג לו לדירה, לשיפוץ הדירה, לריהוט, לאביזרים נחוצים, ואחר כך לעבודה כמאבטח בקונסרבטוריון. מוטי יחד עם אורי ועוד חברים בעיר מצליחים לעכב את לכידתה של רות בידי בעלה, ואחר כך אפילו להפליל אותו. רות (בשמה הבדוי – הילה, הילי בילי) זוכה לכתף תומכת אצל רוחמה ובתה סמדי, וגם אצל המעבידה שלה ויקי. יש תחושה שמדובר בעיר שחסר בה היצר הרע, שיש בה אחווה שכמוה לא תמצא בשום מקום אחר בארץ. אני הייתי מציע לטל אוחנה, ראשת עיריית ירוחם, שתבקש רשות מאדיבה גפן לפרסם בתחנות האוטובוס ובלוחות המודעות קטעים מתוך הספר המתארים את סגולותיהם של תושבי ירוחם. כי באמת, על פי הספר, "הכול מושלם בירוחם" (עמ' 173). ברור שלא הייתי מציע לראשת העיר לצטט את דבריה של אחת מתושבות העיר הסבורה שרות היא כפויית טובה כלפי בעלה המקסים, ומכנה אותה "כלבה אשכנזייה" (עמ' 316). יש כאן רמז שעוד צרה צרורה בחברה הישראלית לא ממש מתכוונת להתפוגג.

יש בספר שלפנינו תיאורים יפהפיים, אציין דוגמיות: תיאור הקיוסק המוזנח שאליו נשלחה רות על ידי בעלה (עמ' 17); תיאור שיחות חיות (עמ' 114); תיאור נוף מדברי מבעד לחלון של רות בירוחם (עמ' 147); תיאור התנהגותו הרכה של הווטרינר (סבא של רות) עם החיות הפצועות (עמ' 201–202); תיאור עבודתה של ויקי הספרית (עמ' 224); תיאור מראה ירוחם בערב (עמ' 262); תיאור תושבי ירוחם מאזינים לנגינתו של אורי (עמ' 264).

הזכרתי קודם את "ההתכתבות" עם "השניים" של ג' שופמן – הספר גדוש ברמזים ל"התכתבויות" כאלו בשני תחומים: מוזיקה וספרות. אורי, מנגן וירטואוז בפסנתר, שהמוזיקה משכיחה מעט את זכר האסונות שפקדו אותו, "נפגש" בספר עם גדולי המלחינים (עמ' 197). הוא מעדיף תמיד את פרנץ ליסט, שאותו ניגן בארבע ידיים עם בנו היחיד ליאור לפני שנספה בתאונת דרכים. המוזיקה הייתה משורש נשמתם של אורי וליאור עד כי קראו לכלב המחמד שלהם "חצ'טוריאן", על שמו של המלחין הארמני הידוע.

אזכיר כאן מעט מהרמזים לקלאסיקה ספרותית: "רחובות ברזל" (עמ' 65 – "פגישה לאין קץ" של אלתרמן); "שחקי על החלומות" (עמ' 125 – טשרניחובסקי); "אומרים אהבה יש בעולם" (עמ' 126, עמ' 238 – ביאליק); "הייאוש נעשה יותר נוח" (עמ' 142 – חנוך לוין); "לכל איש יש כתובת…" (עמ' 145 – זלדה); "אם תרצי שאראה לך" (עמ' 149 – נעמי שמר); "מחר יגיע יום חדש" (עמ' 151, "חלף עם הרוח", מרגרט מיטשל); "העיר באפור" (עמ' 173 – נעמי שמר); "עוף גוזל" (עמ' 203 – אריק אינשטיין); "לקום מחר בבוקר" (עמ' 254 – נעמי שמר); "התשמע קולי?" (עמ' 300 – רחל); "שמחת עניים" (עמ' 338 – אלתרמן); "נמצ'ק" (עמ' 218 – "מחניים" של פרנץ מולנר).

אני מבקש לנצל את הבמה שניתנה לי להציץ במכמניו של הרומן המרתק של אדיבה גפן ולהביע את הרהוריי בנוגע לנושא המרכזי בספר זה – אלימות כלפי נשים. מדובר הרי במגפה מבהילה, שסופה אינו נראה באופק. אני סבור שהתקלה המזעזעת הזאת נבעה מהאופי האלים של האמונה המונותיאיסטית, המציירת למאמין אלוהים אחד (זכר!), קנאי במידה מבהילה, שמעניש בדם ואש ותימרות עשן את שתי נשותיו "הבוגדות" – יהודה וישראל (ראו יחזקאל טז וכג). תקלות רבות הביא המונותיאיזם לעולם המערבי, כמו קנאות, שמרנות, סגירות, הימנעות מקדמה, ממדע, מאמנות. כשאצל היוונים קמו גאונים כמו אוקלידס, פיתגורס, ארכימדס, אנו למדנו שתפקידנו לשמוע בקולם של אלה שיש להם קשר ישיר לאלוהים ולהשמיד את עובדי "העבודה הזרה". אחת התקלות במונותיאיזם היא היחס המחפיר כלפי האישה: האישה מקוללת להיות נמשלת על ידי האיש; בעשרת הדיברות ובחוקת המלך האישה היא חלק מהאינוונטר של האיש, כמו העבד, השור, החמור, הסוסים והזהב, וקונים את האישה כמו שקונים עבד, שור וחמור, ואב רשאי למכור את בתו הקטינה לעבדות עולם (שמות כא, ז). חז"ל החמירו את היחס לנשים מכיוון אחר: בתלמוד הגדול כל החכמים הם גברים (להוציא את ברוריה), ו"יישרפו דברי תורה, ואל יינתנו לנשים" (ירושלמי סוטה פרק ג' הלכה ד'). בספר שלנו (עמ' 122) שוקה מצטט את ניטשה ב"כה אמר זרתוסתרא", שכאשר באים אל האישה יש להצטייד בשוט. תנוח דעתו של ניטשה, קדם לו הרמב"ם, שמועיד לאישה תפקיד של משרתת (רוחצת פניו וידיו של בעלה, מצעת את המיטה וכו'), ואם אינה ממלאת את תפקידה, כופים אותה אפילו בשוט (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה ג' י'); וגם הרמב"ם איננו מקורי, את החוכמה הזאת למד מהקוראן, שמרשה להכות את האישה (אישה אחת מתוך ארבע!) אם אינה נשמעת (סורה ד' 38–39).

נציץ עכשיו במיתולוגיה של יוון העתיקה: ליד זאוס הנואף וארס הרשע אנו נמצא שם את גיאה, אלילת האדמה הרחומה, את אתנה, אלילת החוכמה, את המוזות המעניקות השראה, את דמטר אלילת התבואה, ארטמיס אלילת הציד, ומעל לכולם, כולל זאוס, שולטות המוירות, אלילות הגורל. ברור שהאל הזועם שלנו וחבורת האלים והאלות של יוון – כולם פרי דמיונו של האדם, אבל ההבדל בהענקת קרדיט למי שקראה סימון דה בובואר "המין השני" – הוא אדיר. דרך המחשבה הדתית הזאת של היוונים אפשרה נאום פמיניסטי אדיר ששם אוריפידס בפיה של מדיאה ואפשרה חיבור קומדיות כמו "ליזיסטרטה" ו"מהפכת הנשים" של אריסטופנס.

לא נותר אלא להודות לאדיבה גפן על הרומן המרתק, ועל הנושא החשוב שבמרכזו.

"יש מקום" מאת אדיבה גפן, כנרת זמורה דביר, 2023, 351 עמ'

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

  1. התייחסות הדת לנשים היא אחד הדברים המבישים במאה ה-21
    למה נשים מסכימות להיות דתיות. למה הן לא מורדות?

  2. סקירה מאוד אוהדת
    אבל קראתי מאמרים ביקורתיים שלך
    לכן אני באמת מקבל זאת כביקורת כנה

  3. שבוע הספר הגיע. הזדמנות לחזק את הסופרים בעברית. אסור לתת לספרות העברית ליפול. חבל שהממשלה לא עושה בפועל שום דבר ממשי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה שלניצה

חוקי או לא חוקי

ההתנחלויות ועזה בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג

דגלי שתי המדינות

אמריקה ישראל

נאום ראש ממשלת ישראל בקונגרס האמריקני

דילוג לתוכן