מבוא לתעמולה

עמדה פוליטית אי-אפשר לשנות, עלינו ללמוד לחיות יחד
תמונה של יורם
ד"ר יורם רבובסקי

אחד מעמיתיי שמלמד באחת המכללות עלה לישראל ממדינות חבר העמים. כן, כן. מבטא, שפם וציניות מובנית בכל משפט או טענה. בדיונים רבים בינינו עולה הסלידה האוטומטית כלפי הממסד, שאותו פגש במדינה טוטליטרית בעברו. "הכול תעמולה" הוא אומר לי. כך לפחות הוא זוכר את העבר. "אפילו כשאתה מבצע פעולות 'רגילות', אתה יודע שהכול תעמולה". ומעל הכול – "העיתונות".

"אז איך זה פה, בישראל, בהשוואה", אני שואל?

"אה, כאן זה היה אותו הדבר בעיתונות של תחילת היישוב העברי, וזה ממשיך גם היום", השיב לי. "איך זה יכול להיות?" תהיתי לעצמי ושיתפתי אותו בהרהוריי, "הרי עברנו מהפכים פוליטיים ואידיאולוגיים. מה, דבר לא השתנה?" עמיתי המכובד שאל אותי שאלות אחדות שיחדיו החזירו אותי אל "מבוא לתעמולה".

למשל, Repetition, חזרה על מסר שוב ושוב. האם בתקשורת הישראלית חוזרים שוב ושוב על אותם מסרים? בדיקה יומיומית של מסרי שני צידי המגרש הפוליטי לגבי הרפורמה/ההפיכה השלטונית מראים לנו כי בעצם כולם חוזרים על מספר טענות מצומצם שוב ושוב. כלומר, כולם עובדים על פי "דפי מסרים". דף מסרים הוא בעצם מילה מכובסת לתעמולה. אם כן, "עשינו וי" על סעיף ראשון.

Omission, השמטה. האם התקשורת משמיטה באופן קבוע את הטענות של אחד מהצדדים היריבים הפוליטיים? ודאי שכן. כל ערוץ תקשורת ש"מכבד עצמו" (או שמא אין זה המונח המתאים), משמיט טענות וטיעונים של העמדה שלא נוחה לו. במילים אחרות, איננו שואלים או בודקים את טענותיה של העמדה היריבה, אלא מנסים לסתור אותה. היה לי ברור כי יש צדק בדבריו. רואים זאת בכל מקום. אפילו כאן בתגובות שלכם, קוראיי הנאמנים. הרי גם אתם מעלים רק טענות כלפי צד אחד. כלומר, הכול כאן בעצם תעמולה פובליציסטית. מייד נזכרתי במאמר קצר שפרסמתי בכתב עת מכובד זה, בשם "בין מחשבה חופשית לאינדוקטרינציה".

ועתה, לאחר שסיכמנו כי רוב הנאמר בעיתונות בפרט ובתקשורת בכלל הוא פובליציסטיקה, הרי שכעת עלינו לקבל החלטות קשות. אם, למשל, הכול תעמולה – אז הבה נרגיע קצת את השיח שלנו, ולפחות נקבל את העובדה שאנחנו משתמשים בתעמולה אל מול היריבים. אם הכול תעמולה ואנו מודעים לכך, אולי נפסיק גם לדבר בלשון ה"צדק" וה"אמת", שכן זוהי בסך הכול תעמולה. לא אמת.

ואם, להבדיל, זו ה"אמת", הרי שגם כך אין מה לנסות לשכנע את הצד השני, משום שלעולם לא תצליחו לשכנע באמת בוויכוח בין שתי פרדיגמות. כדי להתווכח ולנסות לשכנע יש צורך לעבוד בדומה למודל המדעי: העלאת טענה, בחינתה וסתירתה בפוטנציה. אם לא ניתן לסתור בשום אופן את טענותיכם, הרי שעברתם אל עולם ה"אמונה". טענה שלא ניתן לסתור אותה, איננה מדעית בהגדרה. בדומה לאמונה שאינה זקוקה באמת לאשרור. גם במקרה שכזה, אם אתם שואלים אותי, אין שום טעם בוויכוח. הרי שני הצדדים (או שלושתם או ארבעתם, תחליטו אתם) לעולם לא ישתכנעו בצדקת דרכה של התעמולה היריבה.

אם כן, עם מה נותרנו בסוף הדיון הסבוך הזה? נותרנו עם הרבה אנשים צועקים וזועקים "חמס" על (עשרות אלפי) הצדדים האחרים. בשני המקרים אוזני הצדדים ערלות. פתרון לא יצמח מהזעקות ולכן נותרו לנו בעיקר שתי אופציות: שנאה או אהבה. שנאה משמעה להמשיך לגדף בלהט את הצד השני וכולנו מתחילים להבין לאן זה יוביל בסופו של דבר. אהבה – זה כבר יותר מסובך. אבל רגע לפני שכולם כאן מכנים אותי תימהוני וזורקים אותי מכל מדרגות האקדמיה ומפסיקים את כתיבתי באתר הזה, אשאל אתכם: מה הייתם עושים אם הייתם חובשי כיפה ואחד מילדיכם היה מכריז/ה בעוז כי הוא נמשך אל בן/בת זוג מאותו המין? האם הייתם שונאים אותו ומנדים אותו, או מבינים שבסופו של דבר אנחנו בני אותה משפחה וחייבים, כן חייבים, להמשיך להסתדר יחדיו? אין זה שונה ממש מעמדה פוליטית. גם אותה לא באמת ניתן לשנות, כמו נטייה מינית.

אז באיזו דרך נבחר – שנאה או אהבה?

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

6 תגובות

  1. משך השנים הכרתי בערך עשרה אחוזים ששינו את דעתם, אבל אז תמיד עברו לקיצוניות בצד השני

  2. כמה שאתה צודק. אבל אני כמוך מאמינה שאפשר בהחלט להגיע להסכמות ולחיות יחד

  3. הקיצוניים הרבים משני הצדדים לא יחליפו עמדה
    אנשי המרכז דוקא מתרוצצים ללא תוחלת בין מפלגות שונות

  4. הבעיה היא שלא רק שלא משנים דעות אלא שכל הזמן מקצינים אותם וזאת הבעיה הגדולה

  5. דומני יורם היקר, שקצת הכנסת את הרחוב לתוך התקשורת. אתייחס לכמה תחומים: 1. שינוי: עדיין לא קם איש בישראל ששינה את דעתו, לכל היותר – חיזק וביצר אותה. 2. תקשורת: חשיבות עליונה יש ל:מה לא ייכנס. למשל פריפריה וחינוך. שני התחומים זוכים ל"עדנה" רק אם חלילה נכשלו או נפללו (כרגע המצאתי משקל חדש). למזלנו, בורכנו בכתב השטח היחיד בישראל – המרשלג והפריפריה הצפונית זוכה לאיזשהו סיקור. 3. כאשר בישראל מורשית ידיעה להיכנס למהדורה, יש לקלף ממנה את שכבות האינטרס וענין מובהק בסוגיה זו הוא הגרעין האיראני: האם אנחנו עומדים בפני תקציב המדינה? האם יש צורך לסובב את המבט מהאתננים לחרדים? בדרך כלל מתחת לכל הקליפות עומדת סוגיה כלכלית. 4. התייחסות לתקשורת במונחים של שנאה-אהבה אינה ממין הענין. יש להתייחס לשאלה: במה מזינים אותנו, מה התפריט והתמהיל, שמעמיסים על ראשנו המתפלץ. כעיתונאית, הבנתי שתפקידי לספק לקוראיי, פשוט – חדשות. תחת זאת עלינו לחפש את החומר החדשותי מתחת להמולת מלל אולפני ורהב דעתני, בפינצטה. לכן ידידי, דניאלה שומרת נפשה מתרחקת ומשאירה לזוגי להרעיל נפשו בחומרים הפסולים הללו. עד כאן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מבנה ירוק

בנייה ירוקה

הטרנד שכבש את עולם הבנייה

צילום של גדעון

דילמת "המחיר"

הלכידות החברתית היא המפתח להישרדותנו בארץ הזאת

תמונה של משה

כצפוי, שונה!

על "טעות אנוש – רומן מתח" מאת שולמית לפיד

דילוג לתוכן