משל העז בעזה

ידוע הסיפור על העז: כאשר מישהו מתלונן שהוא גר בצפיפות ובתנאי עוני, מכניסים לו עז הביתה, וזו מחמירה את המצב. לאחר מכן הוא מוציא את העז מהבית, ואז הוא נושם לרווחה, אף שלמעשה מצבו לא השתפר. במידה מסוימת כך גם ברצועת עזה. כאשר יש עימות, ולו מוגבל למדי, כפי שהיה כעת, המצב מחמיר. עם חזרה לשגרה בישראל נושמים לרווחה, אף שהמצב לא השתנה. בסבב האחרון גם היה מדובר רק על הכנסת עז אחת, לאור היכולות המוגבלות של הג'יהאד האסלאמי. אם העימות היה עם חמאס, החזק ממנו, ובוודאי עם חזבאללה, החזק מחמאס והג'יהאד האסלאמי גם יחד, אז המצב היה דומה להכנסת חיה גדולה והרסנית הרבה יותר לבית.

אז מה עושים עם רצועת עזה? רצועת עזה תמיד הייתה מעין מטרד, כאשר צה"ל היה מחוצה לה או בתוכה, באופן חלקי או מלא. יש שם כעת יותר מ-2 מיליון איש, רובם חיים בעוני, פצצת זמן בפני עצמה. את ישראל מטרידות יותר פצצות מוחשיות יותר – הירי מרצועת עזה. יש מי שקוראים להסיר את המצור הישראלי על רצועת עזה, אם כי יש לציין שלא מדובר במצור מוחלט, כי ישראל מעבירה לשם אספקה ולמצרים יש גבול עם הרצועה. כך או כך, הסרת המצור צפויה לשפר את המצב הכלכלי החמור בעזה, אבל גם לאפשר לעזה קבלת משלוחים של כלי נשק מתקדם, למשל מאיראן, וכך להגביר את האיום על ישראל. זה ידרבן את חמאס להשתמש בנשק, מה שיוביל את ישראל למתקפה רחבה נגדו. מבחינה זו, באופן אירוני, המצור על רצועת עזה מגן על חמאס – מעצמו.

מבצע "מגן וחץ" מבטא את הגישה הצבאית של ישראל. הישענות על מגן, כלומר הגנה פסיבית, אזעקה וכניסה למקלטים, ממ"דים, חדרי מיגון וכדומה, והגנה אקטיבית – כיפת ברזל וקלע דוד. המבצע לא נקרא "מגן וחרב" כי חרב היא לחימה לטווח קרוב, כלומר שימוש בכוחות יבשה. אבל צה"ל, כמו במבצעים קודמים מאז 2014, לא השתמש בכוחות יבשה אלא נשען על חיל האוויר – החיצים שלו, שמאפשרים פגיעה מרחוק. זה נוח יותר ומקטין מאוד את הסיכון לחיילי צה"ל, כי ברצועת עזה אין כמעט נ"מ, וגם מאפשר לצמצם אבדות אזרחיות ברצועת עזה. אמנם במבצע האחרון היו אבדות אזרחיות, כמו במבצעים קודמים, אך אם כוחות היבשה היו חודרים לרצועת עזה, בוודאי בהיקף נרחב ולזמן ממושך, האבדות האזרחיות שם היו קשות יותר.

השאיפה למנוע אבדות, בוודאי ישראליות, הוא שיקול בסיסי בקבלת ההחלטות של ישראל. כך היה בעבר וכך יהיה גם בעתיד. לכן מה שהיה הוא שיהיה, אלא אם יחול שינוי מהותי באסטרטגיה הישראלית, ואם כך יקרה – הסיבה תהיה המחיר. אם בגלל ארגון זה או אחר ברצועת עזה ישראל תספוג אבדות כבדות, יהיה לחץ ציבורי כבד בישראל לפעול בעוצמה ברצועת עזה, כולל עם כוחות יבשה. זה יקרה עם או בלי מודעות רבה לכך שהמחיר, כולל לישראל, עלול להיות גבוה. מחיר זה יהיה לא רק אנושי אלא גם בהיבטים אחרים, כמו ההיבט הבין-לאומי, ההיבט הפוליטי הפנימי בישראל, היבט כלכלי ועוד.

מה המסקנה? המשך המצב הקיים הוא מתסכל וגרוע, אבל החלופות מצטיירות כגרועות יותר, ולו כעת. כיבוש רצועת עזה, ולו לזמן קצר, כדי להשמיד תשתית צבאית, עלול להיות כרוך במחיר גבוה ובאי-ודאות גבוהה. אף גורם אחר – פלסטיני, ערבי – כמו מצרים, או אחר – לא מוכן לקבל אחריות על קן הצרעות של רצועת עזה. לכן יש לזכור את משל העז ולהבין כי זו המציאות של ישראל: לאורך ההיסטוריה שלה היו ועדיין יש בעיות לא פתורות, אבל מסתדרים. יהיה בסדר, איכשהו.