בן שמונים לגבורות (או לגבורה)

אם נסתכל במקורות, ובמיוחד במקרא, הרי נראה שגיל שמונים הוא כמעט גיל הנוער שבו מנהיגים מתחילים להתנסות בתפקידם. בבראשית פרק טז, טז כתוב: "וְאַבְרָם בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת-הָגָר אֶת-יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם", בהיותו בן שמונים ושש הוא עדיין רק המנהיג שבדרך. כשהיה בן תשעים ותשע הובטח לו, כידוע, ששרה תלד כשהיא בת תשעים. אברהם אומנם התקשה להאמין בכך, אך כאמור הוא החל את תקופת מנהיגותו בגיל שמונים ושש, ובגיל תשעים ותשע עדיין היה "באמצע הדרך".

כך גם משה רבנו, שחניכת מנהיגותו התחילה כשהיה בן שמונים ואהרון אחיו היה בן שמונים ושלוש, כמו שכתוב בשמות פרק ז, ז: "וּמֹשֶׁה בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל-פַּרְעֹה". בגיל זה הם רק התחילו את כל הלהטוטים והשליכו את מטותיהם, שמהם יצאו הנחשים ובלעו את המטות של חרטומי פרעה.

היחידי במקרא שעליו נאמר שבגיל שמונים היה "זקן מאוד" הוא ברזילי הגלעדי. אבל מהטקסט של סיפור ברזילי עולה דמותו של אדם בן שמונים המבצע פעולות כה חיוניות למִמשל, עד שדוד מפגיע בו שיבוא עימו, ובחוסר רצון מוותר עליו לאור המניפולציות שברזילי עושה באמצעות גילו. וכך כתוב בשמואל ב, פרק יט, לט: "וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאוֹד, בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְהוּא כִּלְכֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשִׁבְתּוֹ בְּמַחֲנַיִם, כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד". בתחילה כתוב עליו "זקן מאוד" ואחר כך במקביל – "גדול מאוד". "גדול" אומנם עשוי לייצג גם גדול בגיל, אך בדרך כלל המילה "גדול" מסמנת גדוּלה במעשים ובמעמד. ואכן ברזילי עשה דברים חשובים ולא לחינם דוד רצה שיהיה לצידו. אלא שברזילי לא רצה להתחיל מנהיגות נודדת בגיל שמונים כמו אלה שקדמו לו, והשתמש בגילו כסיבה או כתירוץ להישאר במקומו ולהמשיך את העבודה באזור מגוריו. כנראה העיסוק בפוליטיקה לא שָבָה את ליבו והוא השאירו ליורשים פחות טובים ממנו…

"בֶּן שְׁמוֹנִים לִגְבוּרוֹת" (או לגבורה) נאמר במשנה, במסכת אבות ה. האמרה הזאת נשענת בוודאי על המזמור מתהלים צ, י. נתבונן בטקסט שבתהילים צ, ד-י ובַמשמעות העולה ממנו, ובמיוחד מפסוק י הקשור לענייננו:

"כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה; זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף; בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ; כִּי-כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ […] יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה [גבורות פה, כנראה, ריבוי של גבורה – עלילות גדולות, מעשים נועזים], וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן. כִּי-גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה…" ובפנייה נרגשת להקלה מן הסבל הגדול של השנים שנמנו, נֶאֱמר לקראת סוף המזמור: "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה" (שם, פסוק טו).

כלומר, יש כאן בקשה לשנים טובות יותר בהמשך, לפחות במספר של שנות הסבל שנזכרו, כשבעים או שמונים, באמת צריך גבורה לכל זה. איזה מזל שכל זה לא קורה היום, כי אילו כל המנהיגים של היום היו מתחילים את עבודתם הראשית והחשובה בגיל שמונים, לא היינו מקבלים פנסיה, אולי רק בגיל מאה או יותר. ומה היו עושים אז במשרד החינוך או במִנהל אקדמי אחר, הממהרים להיפטר מן ה"ח'תיארים"?

אסיים את דבריי בתקווה לשנים ארוכות שמחות, פעילות וטובות לכולנו, וגם פוֹריוֹת, עם הרבה בריאות.