התקופה שסמוכה לימי הזיכרון וליום העצמאות מתאפיינת לרוב בהרהורים, רגשות וזיכרונות. אצל חלקנו עולה לדיון "האני הקולקטיבי" ומשמעותו. מי אנו כעם, כיחיד כקבוצה. מה מקומנו כיום בתוך המערך הכללי ועוד מיני הרהורים וחרטות. החודשים האחרונים הקצינו תחושות אלה. עליי לומר כי ניסיתי ככל האפשר להתרחק מהמחלוקת, אך אין זה ממש אפשרי. התחושה היא כאילו כולם רבים כל הזמן על הכול. זהו סוג של ויכוח שאינו מסתיים. ייתכן שאחד הפתרונות הוא פשוט להתנתק. כך חשבתי לעצמי.
אז התנתקתי. יחסית. החלטתי לא לצפות עוד במהדורות חדשות ולעבור לאסקפיזם של קריאת ספרים וצפייה בסדרות ובסרטי טלוויזיה, בזמני החופשי – כמובן. תהליך זה נמשך כבר תקופה. שקט. או כך חשבתי. אך אי-אפשר לא לדעת מה מתרחש סביבך כלל. איננו חיים בבועה, הלוא כן? ובכן היה עליי לבחור ערוץ או ערוצי תקשורת שיתווכו לי את המציאות. כאן הבנתי שנתקלתי בבעיה. הבעיה מתבטאת בכך שנעלמה "האובייקטיביות העיתונאית" כמעט בכלל.
מהי עיתונות? שאלתי את עצמי. עיתונות אמורה לתווך עבורך את העולם החיצון. כך לפחות למדנו בשיעורי "מבוא לתקשורת". הדיווח אמור להיות חסר פניות ככל האפשר ואמין. הוא אמור להיות "נטול עמדה" ככל האפשר ומוסר מידע. אנו, ה"קולטים", אמורים לשפוט לבד (ככל האפשר) את משמעות המסר. או שמא כך זה רק בתיאוריה. שכן בחירת הנושא, זווית הסיקור, העלאת המיקוד אל סדר היום ועוד ועוד… הם כולם חלק מעמדת התקשורת ומכתיבים לנו ברגע זה את עמדת הכותב. ועדיין, במשך תקופה ארוכה חשתי, בנאיביות מסוימת, כי אם אפתח ערוץ תקשורת, אקבל מידע מהימן, אמין, ונטול פניות ככל האפשר.
זכורים לי הימים שבהם "מר טלוויזיה", חיים יבין, היה מרים גבה או עוצר קצרות כדי להדגיש משפט בעת שידורים טלוויזיוניים ואנו, הצופים, הבנו את נקודת מבטו ואת העדפותיו. אך זה היה "חריג" במידת מה ויוצא דופן. והיום?
כיום, דומה שלכל ערוץ תקשורת יש עמדה. אין כבר שום דיווח "אובייקטיבי". הכול הפך לפרשנות. כל משפט שנאמר מייצג את עמדתו או את מכלול עמדותיו של צד זה או אחר – בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה או באינטרנט. כולם הפכו למעודדי משנה. למקדמי עמדה. ללא עיתונאים. ללא אובייקטיביים. לפרשנים.
אז על מי ועל מה עלינו להסתמך כשאנו מתיישבים אל מול ערוץ תקשורת? איזה מידע שאנו קולטים הוא אמין ואינו סוג של "ניו ז'ורנליזם"? ואם זה המצב, מהם הייעוד והמטרה של התקשורת בימינו?
אשאיר את התשובה בידיכם קוראים נאמנים. וזכרו. אם כולם מדברים מתוך עמדה מסוימת שהם נוקטים, הרי סביר שגם אני כזה. אך עדיין זכור לי שכאשר היינו מדליקים משואות בל"ג בעומר היינו אוספים יחדיו קרשים, ולכל היותר מתחרים במדורה סמוכה אחרת לגבי גודל הלהבה. אך כיום. מי בכלל יוכל לומר/לדווח לנו מה היא באמת שריפה גדולה ומה לא. שכן כמעט הכול נאמר תוך נקיטת עמדה. ומה שמפחיד יותר מכול היא ההבנה שדומה שנשארנו לבד. הן במידע שאנו מקבלים והן במי אומר אותו.
10 תגובות
השיא זה ערוץ 14 שיכול להתחרות בנטייתו החד כיוונית גם עם רשת הטלוויזיה הממלכתית של צפון קוריאה.
אתמול בלילה בתכנית "הצינור" של לרר היתה כתבה בדיוק על הנושא. טענו שם כי כל הערוצים וכל העיתונאים בכל ערוץ יש להם זהות פוליטית שגם הולכת ומקצינה
אני שותף לתהיותיך ולמבוכתך, אך ישנם, בכל זאת, עיתונאים כאלה ועיתונאים אחרים.
עיתונאי, ככל האדם, לא יכול להתנתק מעמדתו, או שייקרא טכנאי תקשורת. אבל יש הבדל בין "עמדה" "ועובדה". אסור לעיתונאי לכופף את העובדות; וזאת גם אם "העובדות" הן בגדר רעיונות. למשל: להגיד שהרפורמה המשפטית תקטין את כוחו של בג"ץ – זאת עובדה. להגיד, קבל עם ועדה, שהרפורמה המשפטית תחזק את הדמוקרטיה – זהו שקר בדם קר ובכוונה תחילה.
עיתונאי הוא אדם ויש לו דעות. הוא רק חייב להביא8 עובדות נכונות ולא שקרים
ערוץ תקשורת צריך לתת ייצוג דעות לכל העמדות בנושא הנדון
הימין מנצח את השמאל בשל העובדה שהימין מאוחד וצועד בדייקנות לפי הוראות המנהיגים
לעומת זאת השמאל מפוצל וכל אחד חושב שהוא יותר חכם ואין מישהו שלו מצייתים
יורם כתבת נפלא,
אלא שלעניות דעתי מעולם לא הייתה אוביקטיביות,לא בעחתונות ולא בביקורת תרבות ואמנות ובכלל.
אוביקטיביות היא דיווח אמיתי, אך היות ואין אמת אחת- ראה הסרט ראשומון של קוראסווה- איך תהיה אוביקטיביות?
כמוכ ראוי שנהיה כנים, אף אם אנו שואפים לאמת , הרי שהטבע האנושי יתקשה לתפקד על פיה, כך נראה לי.
ואולי טוב שכך?
שלא נחייה באשליות …
יורם יקירי, נו? מה חידשו רבותינו? הבעיה אינה שהעיתונאי מתווך דרך צינור עמדותיו הפרטיות, שכן אין לו כאלה. הוא מתווך ומתווך (בשני תוסיף שורוק) בידי ההגמוניה, ואנחנו יודעים מי היא ומה מאפייניה. יוצא מכלל אלה הוא ערוץ 14, אבל לו יש מחלות אחרות כמו למשל תיווך יתר ומחסור בגבולות בין חדשות ופאנלים. מה עושים? בכל כתבה וחדשה מוטל עלינו לקלוף בנחישות שכבות ולרדת עמוק אל שורשי האינטרסים. הכלכליים בדרך כלל. ובא ליורם גואל.
יש להבדיל בין כתבה, שחייבת להיות אובייקטיבית
לבין מאמר דעה שחייב להציג הכל מזוית הראייה של הכותב, שחייבת להיות ברורה
ובכל שלוחת מדיה חייבים להיות פרסומים משני הסוגים האלה.
המדינה בפני התפרקות ואנשים בתקשורת לא יביעו דעתם? מנהלים כן? מעסיקים כן? מרצים כן?קציני מילואים כן? רופאים כן? וכל היתר כן ורק אנשי תקשורת וזמרים לא? לא אכפת להם מעתיד ילדיהם?
ויש כאלה שחושבים כמוך וכעת הם נזפו קשות בגלית גוטמן מערוץ 12.