האם הגיע תורנו או ש"יהיה בסדר"?

בשלביו הראשונים של משבר הטילים בשנת 1962, שהתגלגל לאחר הצבת טילים גרעיניים סובייטיים על אדמת קובה, הזכיר הנשיא האמריקני ג'ון פ' קנדי לקרוביו את ספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן (שכותרתו בעברית "אוגוסט 1914") ויצא לאור חודשים אחדים קודם לכן. הנשיא קנדי, כך נראה, הזהיר שאין בכוונתו להיזכר מעל דפי ההיסטוריה כמי שסירב לאפשר פתח לפעולות רציונליות שיכולות לתרום לפתרון המשבר שהעמיד את העולם כולו בסכנה אמיתית של מלחמה גרעינית.

הנשיא האמריקני התכוון לשבועות המתוחים שלאחר רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד שהובילו לבסוף לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בניגוד לרצונם של רוב אלה שלקחו בה חלק, מלבד קבוצה של מדינאים ואנשי צבא בכל צד והמונים משולהבים שהמציאות התנפצה בפניהם בהסתערויות המדממות ובשוחות האיומות. צירים, בריתות, יחסי כוחות אסטרטגיים, דיפלומטיה והיסטוריה ארוכה ומדממת הובילו לכך שבכל נקודה קיבלו כל הצדדים החלטות שנתפסו, כביכול, כחסרות היגיון, ושנבעו מכוח התנע, כבוד לאומי ואישי, חוסר אמון ב"צד השני" והערכה שגויה של העתיד לבוא. נראה היה שרוב הכוחות מצאו את עצמם במלחמה אף שלא היו מוכנים לה וחלקם לא רצו בה.

הנשיא קנדי, שנרצח כשנה לאחר משבר הטילים, פקד על מצור על קובה שהוביל לכך ששני הצדדים שמרו, כביכול, על כבודם ויכולים היו "לרדת מהעץ" שעליו טיפסו. מיותר לציין שבמהלך השבועות האיומים הללו, כשעיני העולם כולו נשואות לקובה, כמות הלחצים שהופעלה על הנשיא האמריקני (ובוודאי גם על יריבו הסובייטי) מפנים ומחוץ הייתה אדירה ובמספר שלבים העולם אכן היה כפסע ממלחמה גרעינית שאת סופה לא ניתן אפילו לדמיין.

על אף העובדה שהמשבר בשנת 1962 הסתיים באנחת רווחה גלובלית, מספר רב מאוד של משברים אחרים שהסתיימו בשפיכות דמים או אסונות כלכליים וחברתיים כאלה ואחרים לא הסתיימו באנחת רווחה, כפי שאנו רואים יום יום בשדות הקרב באוקראינה.

כיום יכולים בני אדם לשגר לוויין קטנטן ולרסק אותו במדויק על פניו של אסטרואיד שנע במהירות עצומה במרחק עצום עוד יותר, אך גם התיאוריות הסוציולוגיות, הפסיכולוגיות והרפואיות המתקדמות ביותר עדיין לא יכולות לכמת או לחזות את האופן שבו בני אדם בודדים וחברות שלמות יגיבו למתחים פנימיים וחיצוניים. ברובם המכריע של המשברים העולמיים, כל הצדדים יודעים היטב שישנן מגוון הצעות, פשרות ופעולות שניתן לבצע על מנת להגיע לסיום משביע רצון של המשבר, אך פעם אחר פעם גוברים שיקולים של חוסר אמון, אגו, כבוד, שנאה, נקמה ותאוות בצע ודם על כל השאר. אף על פי שכולנו מבינים היטב את המונחים הללו ופועלים על פיהם (לרוב) בעצימות נמוכה בחיי היום יום שלנו, אנו עדיין מצפים, משום מה, שמנהיגינו יפעלו בדרך אחרת ומתאכזבים בכל פעם מחדש שהם נוהגים, פשוט, כבני אדם.

אם ההיסטוריה הוכיחה משהו אחד הוא זה שקבוצות גדולות והטרוגניות של בני אדם לא שורדות לאורך זמן רב מדי גם אם כל חבריהן מסכימים על יעילותם של שלום ואחדות. לעיתים קרובות קבוצה רדיקלית קטנה או אפילו יחיד נושא אקדח מסוגלים לשנות את מהלך ההיסטוריה. כמעט ללא יוצאים מן הכלל, מתיחויות היסטוריות שבעבעו במשך זמן רב מדי מתנפצות בסדרה של רגעים דרמטיים שלעיתים אין מהם דרך חזרה. בלית ברירה – ואכן, מיליוני שנים של חיווט אבולוציוני לא מותירים לנו ברירה – מטפסים כולם עוד ועוד לעבר צמרתו של העץ עד שמישהו, ובדרך כלל רובם, נופלים חזרה אל הקרקע חבוטים ומדממים לאחר שהובילו במילותיהם ובמעשיהם להעמקת אובדן העשתונות.

המשבר הנוכחי בישראל יכול להסתיים רק אם תחליט מסה קריטית של פוליטיקאים מכל הצדדים לעשות את המעשה ה"הגיוני" ולהימנע מלקבל את ההחלטה הלא-נכונה בכל צעד וצעד. אך כולנו בני אדם ורובנו המכריע מתקשים לפעול בהיגיון דווקא ברגעי מתח, חרדה ומשבר הגדולים ביותר. לחלוטין לא ברור, גם אם ייפתר המשבר הנוכחי, האם ישנה דרך חזרה מהצהרותיהם של שני הצדדים בהתחשב בכך שהמשבר הבא וזה שאחריו וכן הלאה יגיעו מייד לאחר מכן. האם, בדומה לחברות ואומות רבות לאורך ההיסטוריה, פשוט הגיע תורנו? האם לאחר הפעם הזו, ובניגוד לתפיסה המאוד-ישראלית, כבר לא "יהיה בסדר"…? אם לא הייתה זו מדינתי הייתי אף טוען שהשבועות הבאים יהיו "מרתקים", אך סביר יותר להניח שהם ידירו שינה מעיניי מסיבות אחרות לגמרי.