הצללים הנסתרים – מההתנתקות ועד הרפורמה המשפטית

תכנית הרפורמה/המהפכה המשפטית מייצרת דיון שתופס כמעט את כל המרחב הציבורי והתקשורתי בתקופה הנוכחית. בדומה לתכנית קודמת – תכנית ההתנתקות – ואולי אפילו ביתר שאת, התכנית מביאה לקיטוב חברתי ופוליטי הולך וגובר בחברה הישראלית, שהיא מלכתחילה חברה בעלת שסעים חברתיים, דתיים, לאומיים ועדתיים.

במצב כזה עולה השאלה המתבקשת, האם באמת מהלכי מדיניות גורפים הנתפסים כקיצוניים בעיני קבוצות רחבות בעם אכן משרתים את האינטרס הציבורי? שאלה נוספת היא, האם המנהיג הפוליטי הבכיר שמוביל או נותן הסכמה בשתיקה או בדיבור למהלכים כאלו, אכן פועל לטובת אינטרס ציבורי, או גם ואולי במיוחד לטובת אינטרס פרטי?

בתקופת תכנית ההתנתקות טען חבר הכנסת צבי הנדל כי "כעומק החקירה כך עומק הנסיגה". כלומר מנהיג הליכוד וראש הממשלה דאז אריאל שרון ביצע מהלך מדיניות על מנת להגדיל את התועלת האישית שלו – התחמקות מסיבוכים משפטיים שהוא ובניו היו נתונים בהם באותה עת, פרשת האי היווני וכיו"ב, שבהם עלו חשדות לקבלת שוחד ועוד.

טענה זו קיבלה גיבוי תקשורתי בזמנו והתבססה על התפנית החדה שעשה אריאל שרון, ממנהיג שקידם התיישבות ביהודה ושומרון לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו והיה יקיר מפלגות הימין, למנהיג שמוכן לבצע ואף מבצע בפועל ניתוק ממה שנתפס כחבל ארץ היסטורי-דתי, בידיעה ובראייה של מה שהמהלך גורם בעם, יהא מוצדק או לא.

בדומה לאריאל שרון, שהיה "אביר ההתיישבות" ביהודה ושומרון, כך ראש הממשלה נתניהו כיום ממסגר עצמו תמיד מבחינה תקשורתית כמנהיג שהפרדת הרשויות ושמירת מעמדו של בית המשפט העליון הם עקרונות מכריעים מבחינתו. האם הרפורמה/המהפכה המשפטית אינה סיבוב פרסה חד למנהיג שצידד תמיד בהפרדת רשויות וחסם במשך שנים רבות כל ניסיון לבצע שינוי במערכת המשפט, כולל ניסיונות שבאו ממפלגתו שלו, הליכוד?

תיאוריית הצללים הפוליטיים של החוקר סמואל נותנת הסבר אפשרי להתנהגות זו של מנהיגים פוליטיים. השחקן הפוליטי, לפי תיאוריה זו, מונע ופועל על בסיס תכליתיות, כדאיות ותועלתיות. מצד אחד, השחקן הפוליטי פועל לכאורה באופן רציונלי בהתאם לכללים רשמיים וחוקים הקיימים בכל מערכת ציבורית האמורה לתת מענה לאינטרס הציבורי הרחב ביותר. מצד שני הפעילות הפוליטית שלו מתבססת על כדאיות ותועלת אישית, כלומר על אינטרסים פרטיים – כלכליים, פוליטיים, משפטיים וכיו"ב, גם אם מדובר בהתנהגות שאינה נחשבת תקינה והולמת.

מנהיג פוליטי הפועל על פי גישת הצללים לא יפעל רק למען האינטרס הציבורי ולא באופן מלא, כי האינטרסים האישיים שלו מלווים אותו כצל המשפיע על מהלכיו. מבחינת מדיניות ציבורית, המנהיג הפוליטי יבחר במהלך מדיניות שמשרת את האינטרס הפרטי שלו ועדיין עומד במבחן האינטרס הציבורי. על מנת לקבל לגיטימציה למהלך הפוליטי המתרחש, ברור שהמנהיג הפוליטי יצטרך למצב את המהלך הפוליטי כמהלך נדרש ומתבקש. בהתאם לכך נשמעו אמירות בתקופת ההתנתקות: "רק נצא מעזה והבעיות יסתיימו מבחינתנו, זו תהיה מדינת אויב ונגיב בהתאם לכל התגרות"; או כיום: "תכנית הרפורמה נדרשת כי היא תחזיר את הכוח לעם ותיקח אותו מהאליטות המשפטיות והבירוקרטיות". כך, כשהמהלך נתפס כאינטרס ציבורי, הוא יכול לסייע למנהיג הפוליטי להסתיר את האינטרס הפרטי או לפחות לטעון כי לא מדובר באינטרס פרטי שלו אלא במהלך מתבקש ברמת האינטרס הציבורי. התוצאה הסופית היא מהלך שמשרת את האינטרס האישי של המנהיג והמקורבים פוליטית אליו, אך ניתן לטעון שעדיין משרת גם את האינטרס הציבורי.

במקרה של מערכת המשפט, בממשלות קודמות כבר נידונו דיונים על הכשלים במערכת המשפט והתקיימו הצעות חוק על גיוון בבחירת שופטים לבית המשפט העליון ועל פסקת ההתגברות. לפיכך ניתן לטעון כי במרכיבים מסוימים בתוך הרפורמה המשפטית יש גם אינטרס ציבורי. כך או כך הדמיון עולה, כי בדומה לאריאל שרון אז, שעשה תפנית חדה בהתנהגותו וביצע את תכנית ההתנתקות למרות היותו איש ההתיישבות ויש"ע, כך לכאורה נתניהו היום – מבצע פנייה חדה בהתנהלותו כמגן מערכת המשפט והפרדת הרשויות, והופך למנהיג שמתיר את מהלך הרפורמה/המהפכה המשפטית בתקופה שהוא עצמו נתון בהליכים משפטים פליליים.

מכאן עולה שאלה ברורה וחדה, והיא – האם ועד כמה האינטרסים האישיים הם המנוע האמיתי של מהלך הרפורמה, והאינטרס הציבורי המתלווה אליהם אמנם קיים אך באופן חלקי ומסוים, מכיוון ששינויים הדרגתיים ומוסכמים במערכת המשפט אכן נחוצים.