ישראל בדרך לנפילה מהצוק, אבל זה לא בהכרח הסוף

בעקבות המשבר הפנימי שמתחולל בימים אלה בישראל נשמעות אזהרות חמורות מצד גורמים שונים ואף משורטטים תרחישי אימה, שלפיהם ישראל תתרסק ותתפורר. אולם זה לא יקרה, בוודאי לא בעתיד הקרוב. ישראל מתקרבת לקצה הצוק ומודעת לכך. ההתבצרות של הצדדים השונים בעמדותיהם, ופעולה מתוך אינטרסים למיניהם, עלולות להוביל לנפילתה של המדינה מקצה הצוק. איננו יודעים עד כמה הצוק גבוה, מה תהיה עוצמת הנפילה, מה עומקה של התהום תחתיו, והאם יש בה מים עמוקים דיים לבלום את הנפילה. כלומר, גם אם החקיקה תעבור ובג"ץ יפסול אותה ועקב כך יהיה משבר / שבר / כאוס חוקתי – המשבר ייפתר, איכשהו. הישראלים יעשו את מה שהם טובים בו, יאלתרו משהו. יהיה שלב מסוים של תחושת חוסר שליטה וחרדה רבה, למשל למי יצייתו צה"ל, המשטרה וכדומה. אבל מצב כזה עשוי סוף סוף לדחוק בצדדים להגיע להבנה, שלמעשה לכולנו יש מכנה משותף והוא שאיש לא רוצה להרוס את המדינה, ובוודאי לא להיזכר בתולדות האומה כמי שאחראי לכך.

נפילה מהצוק אומנם אינה בהכרח הסוף. אבל יש להבין שגם אם נופלים למים ושורדים, עדיין אפשר להיסחף על ידי זרם חזק למערבולת אימתנית ולטבוע, כלומר יש חשש להתרסקות המדינה בהמשך. מדינת ישראל, לדעתי, תתעשת בזמן ולא תטבע או תתרסק, אולם מה יהיה המחיר שנשלם על כך? כידוע, כבר כעת המשבר הנוכחי גובה מחיר מכולנו, למשל במישור הכלכלי. ישראל כבר יצאה ממשברים גדולים אחרים, כלכליים ופוליטיים. היא אומנם לא תצא מחוזקת יותר כלכלית, אלא מצולקת וחלשה, אבל היא תשרוד.

מבחינת תדמיתית, שמשפיעה מאוד על הכלכלה, על ישראל יהיה להבהיר הן לתושביה והן למדינות העולם, כי הדמוקרטיה הישראלית, מקרטעת ככל שתהיה, שורדת את המשבר הזה, וזה מעיד על חוסנה ועל עוצמתה. גם מדינות דמוקרטיות אחרות חוו ושרדו משברים אדירים. יש לומר בבירור שעל אף חששן של מדינות העולם ממה שקורה בישראל, מה שיקבע הוא האינטרסים של אותן מדינות, עם או בלי קשר למשבר שאנו חווים כאן.

המשבר שאליו נקלענו מזעזע רבים, ויהיו מי שיסיקו שישראל אינה עוד מקום בטוח בשבילם או בשביל ילדיהם ויעזבו. אבל במדינה מרובת אתגרים כמו שלנו יש גם משברים שחלקם מהותיים ומפלגים את העם, ושרדנו משברים עמוקים בעבר. במשבר הנוכחי, עד כה, למרות הסכנה של מלחמת אזרחים, רמת האלימות המילולית גבוהה, בעיקר ברשתות החברתיות, אבל רמת האלימות הפיזית היא נמוכה יחסית. איש לא נהרג חס וחלילה, ונקווה זה לא יקרה. יש לכך כמובן משמעות רבה מאוד, במישורים שונים. לשם השוואה, באינתיפאדה השנייה (2000–2005) המחיר ששילמנו בנפש היה עצום, יותר מאלף ישראלים נהרגו (זו הייתה מלחמה שבה גם אזרחים היו חיילים, בעל כורחם). כיום יש תחושת מועקה וחשש לגורל המדינה ולגורל האישי, אבל באינתיפאדה השנייה הייתה תחושה גרועה לא פחות, תחושה שהטרור היה בכל מקום, לא היה מנוס ממנו. כל אחד היה יכול להיות הקורבן הבא. יש בכך כדי לתת פרופורציה מסוימת לגבי המשבר הנוכחי.

ייתכן שהמשבר שאנו חווים עכשיו הוא הזדמנות לגרום לנו ולמנהיגינו להתעשת ולא להתעלם מהבעיות הכרוניות בחברה הישראלית. קשה, כמובן, לפתור אותן, בגלל המחלוקת כיצד לעשות זאת והמחיר הנדרש לכך. אבל ייתכן שהמשבר יוביל, למשל, לפתרונות כמו יצירת חוקה. עם זאת סביר להניח כי לאחר שהוא ייפתר הוא ישכח בהדרגה, כמו משברים אחרים. זה יקרה בגלל אילוצים ואינטרסים שונים, כמו משבר נוסף, וגם בין היתר בגלל הרצון להדחיק את כל מה שקרה כאן בתקופה הזו.

הבית שני לא חרב רק בגלל מאבק פנימי בעם, אבל זה בהחלט סייע לאויב החיצוני, הרומאים, לנצח. כיום אין איום חיצוני כזה. זו גם אחת הסיבות למשבר, כי אם ישראל הייתה ניצבת מול איום חיצוני, ובוודאי פלישה, אז מן הסתם הישראלים היו מניחים בצד את המחלוקות ונלחמים יחדיו. איש מאיתנו לא היה רוצה לאבד חלק מהמולדת ובטח לא להיות כפוף לשלטון ערבי. מבחינה זו, למרות חילוקי הדעות העמוקים מאוד בינינו, ישראל נמצאת במצב יחסית נוח. בעשורים הראשונים של המדינה היה חשש לקואליציה ערבית רבת-עוצמה, שתאיים על קיומה של המדינה. כעת איום זה לא קיים. גם קואליציה של ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה לא תאיים על קיומה של ישראל, על אף יכולותיהם, בעיקר של חיזבאללה, להסב נפגעים רבים ולזרוע הרס. אויבי ישראל יכולים לנצל את המשבר כדי לנסות ולפגוע בישראל, אבל הם כנראה מניחים שמהלך כזה רק יאחד את ישראל נגדם, ועדיף להם לחכות.

ישראל לא תקרוס מעצמה, כפי שמקווים אויביה. למעשה הבעיה היא הפוכה – ישנה קריסה הדרגתית של מדינות ערב שסביבה. לבנון על סף חוסר תפקוד; כך גם סוריה; ירדן תמיד בסכנת קריסה בגלל בעיות כלכליות ופוליטיות קשות; מצרים, לאור הבעיות הכלכליות העצומות שלה ואוכלוסייתה הענקית, עלולה גם היא ליפול. יהיו לכך השלכות משמעותיות על ישראל, בוודאי אם עשרות ואף מאות אלפי ערבים רעבים, חולים ונואשים מהמדינות הללו, יצעדו לעברה, וידרשו לקבל ממנה סיוע, אף על פי שהיא האויב.

לעומת זאת, בתרחיש שישראל תקרוס, הישראלים לא יהגרו למדינות ערב. גם לא למדינות שיש עימן שלום, כמו ירדן. איש לא יבקש מהן סיוע, לכל היותר ישתמש בהן כדרך להימלט מהמזרח התיכון. הרי ישראל היא מדינת אי. אם היא תקרוס, הדרך החוצה היא דרך שדות תעופה ונמלים, והרוב, גם בעלי דרכון זר, לא יוכלו לצאת כך במהירות, וכאמור דרך היבשה אינה אופציה ממשית. לדעתי, זו סיבה נוספת שתדחק בישראלים, במוקדם או במאוחר, להבין כי אין מנוס מלפתור את המשבר הנוכחי.

בקרוב נציין 75 שנה לקיומה של המדינה. וישראל תציין בעתיד גם 100 שנה לקיומה, אבל השאלה איזו ישראל זו תהיה? היא ודאי תמשיך להיות מפולגת וטרודה באתגרים שונים, וכנראה גם תלויה במדינות אחרות, אולם בסופו של עניין צביונה של ישראל תלוי בעיקר בנו, הישראלים. יהיה בסדר? אבקש לסיים בנימה אופטימית, ברוח ההמנון הלאומי שלנו, אני תקווה שכן!