מצאו את ההבדלים

מצאו את ההבדלים בין סגנון המחאות של בני דור חורף שנת 1973 – מלחמת יום הכיפורים – ושנת 1982 – מלחמת לבנון הראשונה, שתיהן מלחמות שנויות במחלוקת שכמעט קרעו את העם לגזרים, לבין המחאות בנות זמננו, בדגש על זו הפוקדת אותנו בחודשים האחרונים.

אקדמת מילין, אני תומך ללא סייג בזכותם של כל אזרחי המדינה להפגין נגד כל מה שנתפס בעיניהם כעוול או כפגיעה בפרט ובמדינה, אבל השאלה היא, האם כל הדרכים כשרות להשגת המטרה, או שהשגת המטרה היא העיקר? נלחמתי בשתי המלחמות הנ"ל (מוזמנים לקרוא את הכתבה שפרסמתי באתר המיוחד הזה תחת הכותרת "קרבות, שירים וחלומות של לוחמים") והייתה לי גם הזכות הגדולה להשתתף בשתי ההפגנות הנ"ל, שבעקבותיהן השגנו את המטרות הרבה מעבר לדרישתנו ולמצופה, בלי להרים יד על שוטר ובלי לסגור אפילו סמטה צרה אחת ברחבי המדינה. למרות זאת, ואולי בזכות זאת, קיבלנו תמיכה תקשורתית ובעיקר ציבורית רחבה מאוד מימין ומשמאל גם יחד. כלומר אין צורך לפעול בניגוד לחוק על מנת לגייס את התקשורת, היא יודעת לזהות עוולות ומסקרת אותן. מובן שעיתונאים מתבלים את הכתבות שלהם בהתאם לתפיסתם החברתית והפוליטית, וזה בסדר גמור.

ההפגנה שלאחר שוך הקרבות של מלחמת יום הכיפורים התחילה בדרישה "צנועה" לפיטוריו של שר הביטחון דאז משה דיין ז"ל, כהפגנת יחיד של סרן במילואים מוטי אשכנזי, שהיה מפקד מוצב (מעוז) "בודפסט" שלאורך תעלת סואץ. למיטב זיכרוני המעוז שלו היה היחיד שלא נכבש על ידי הצבא המצרי, למרות האבדות הכבדות, הפצועים והשבויים. מיד עם תום שירותו הצבאי בפברואר 1974 הוא ישב מול משרד ראש הממשלה בקור החורפי הירושלמי, תחילה בשביתת רעב פרטית למשך 48 שעות, עם דגל ישראל ושלט אחד הקורא למשה דיין להתפטר בשל מחדליו בהזנחה ובאי היערכות למלחמה שנכפתה עלינו. אף אחד מחיילי צה"ל בקבע, בסדיר ובמילואים, כמו גם כותב שורות אלה, לא השתתף בהפגנה לפני שפשט את המדים. תמכנו בהפגנתו של סרן מוטי, אבל אף אחד לא נטש את משמרתו על מנת להשתתף בה.

שלא כמנהגי, אקדים תשובה לתגובה שבוודאי תבוא: אני ער לעובדה שדיין לא היה האחראי היחידי למחדל הנורא של המלחמה הזאת, אינני פוטר מאחריות את גולדה מאיר, שלא היה לה מושג איך ואת מי לגייס למילואים, לא ידעה לטפל במחלוקת בין הרמטכ"ל דוד אלעזר לשר הביטחון משה דיין (הרמטכ"ל דרש גיוס מילואים מאסיבי לאלתר, דעתו לא התקבלה). גולדה התעלמה ממידע מודיעיני חשוב ואמין מאין כמוהו – היא קיבלה מידע, בשיחה או בפגישה ביוזמתו של מלך ירדן חסן השני, שלפיו סוריה ומצרים עומדות לפתוח במערכה נגדנו. לא ראיתי שהיא אפילו שיתפה מי מהשרים במידע החשוב הזה. כמו כן המחלוקת ההרסנית עם האגו הנפוח בין ראשי אמ"ן והמוסד גרמה לכך שידיעות ברורות עם ציון תכנית ומועדי המתקפה של מצרים וסוריה שהעביר המרגל המצרי אשרף מרואן, הלוא הוא "המלאך", ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה ישירות לידיו ואוזניו של איסר הראל בפגישתם בלונדון, לא הובאו בחשבון, כי האלוף אלי זעירא הטיל ספק במידע וטען כי "המלאך" הוא מרגל כפול וכי "הסבירות למלחמה נמוכה מאוד". בכוונת מכוון לא אתייחס לוועדת אגרנט, הפורמט הזה קצר מלהכיל.

נחזור להפגנה של סרן אשכנזי. אט אט החלו להצטרף אליו אזרחים מן השורה וחיילים רבים שהשתחררו משירות מילואים או סדיר. התקשורת דאז, הכתובה והאלקטרונית, שהייתה קטנה ושונה בתכלית מזו של היום, החלה לסקר את ההפגנה בהיקפים גדולים יחסית לאותה עת. התוצאה הייתה שהגברת גולדה מאיר סירבה לפטר את משה דיין והוא מצידו סירב להתפטר. הגברת גולדה מאיר שמרה אמונים לדיין, אבל למעשה היא הפקירה את המדינה, או הפקידה אותה, בידי מתנגדים פוליטיים, כיוון שהתפטרה ובעקבותיה כל הממשלה. מאז ועד היום מפלגת העבודה ומר"צ, שחבריהן היו ממייסדי המדינה, גולשות במדרון תלול ואינן מתאוששות.

דהיינו הפגנה צנועה של איש אחד, שדרש בצדק את פיטוריו של שר אחד, הסתיימה בהישג אדיר של התפטרות הממשלה כולה והביאה למהפך שלטוני שתוצאותיו ניכרות עד היום.

ההפגנה השנייה, שגם היא השיגה את מטרתה מעבר למצופה, בלי שום סממן של אלימות, היא כאמור ההפגנה על מלחמת שלום הגליל או מלחמת לבנון הראשונה. המחאה התחילה גם היא בדרישה "צנועה" לפיטוריו של שר הביטחון אריאל שרון ז"ל. בשונה מההפגנה של יום הכיפורים, שהחלה כהפגנת יחיד והתפתחה להפגנה המונית של אנשי ימין ושמאל יחדיו, הרי שההפגנה הזאת בכיכר מלכי ישראל דאז, היום כיכר רבין, התחילה מיד בהשתתפות המונים מכל רחבי הארץ. למיטב זיכרוני השתתפנו בה כ-400,000 איש, בעיקר מהמרכז-שמאל של המפה הפוליטית. עבדכם הנאמן נתפס בעדשת המצלמה של העיתון "במחנה" או "העולם הזה" עומד מאחורי יצחק רבין ז"ל, שישב מאחורי הקלעים בודד ושפוף, בלי חברים מסביבו ואפילו ללא מאבטח לצידו. רק אני "הקטן" עומד מאחוריו, ועליתי לבמה יחד עם חבר הכנסת יעקב ז'אק אמיר ז"ל ממפלגת העבודה, שהייתי אחד מעוזריו.

התקשורת הכללית במדינה וברחבי העולם נרתמה לסיקור נרחב של האירועים, והתוצאה הייתה זהה לתוצאה של ההפגנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. גם כאן דרשנו את פיטוריו של שר ביטחון, שלדעתנו לקה בשיקול דעת מוטעה והטעה את ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל, וקיבלנו התפטרות של ראש הממשלה לאחר האמירה הידועה "אינני יכול עוד", ובעקבותיה בחירות חדשות.

בבואנו להשוות בין העילה להפגנות של החודשים האחרונים לבין העילות להפגנות של שתי המלחמות המתוארות לעיל, אני שואל אם המדינה היום אכן נמצאת בסכנת הכחדה, כפי שמנסים להפחיד אותנו, יותר משהייתה בכל המלחמות מול אויבינו מאז היווסדה. כמו כן, האם האלימות והפרת הסדר הציבורי שאנחנו חווים היום אכן מוצדקים? אני מתאר לעצמי שאנשי הימין יגידו שלא, ותומכי ההפגנות האלה יגידו בוודאי ובוודאי שכן. את החשבון, כרגיל, משלמת החברה כולה.