קיצור תולדות השנאה

בימים אלה אנו מבוססים בבוץ של שקרים, מניפולציות, לשון הרע, פילוג ושיסוי. החלטתי להעמיק עוד קצת לתוך הרפש והבוץ, מה כבר יכול להיות יותר גרוע? ולסקור על קצה המזלג את הכרוניקה של השנאה והקרע בעם היהודי.

מאחורי הקלעים של האירועים האחרונים, בוויכוח "מי יותר רשע", אנשי הימין שולפים מדי פעם אירועים כמו " הסֶזוֹן" ו"אלטלנה", מתקופה שבה על כף המאזניים עמדה השאלה האם נהיה מדינה נורמלית או לבנון שנייה עם מיליציות חמושות לכל מפלגה ולכל עדה. ואינני מצדיק את שני האירועים הללו בימי טרום-הקמת המדינה, בין היתר בגלל זה הייתי אנטי-מפא"י עד 1982, אלא שמאז התרחשו דברים רבים והמצב השתנה.

אחזור עוד אחורה בהיסטוריה, לתקופת המרד הגדול שניהלו אבותיו הרוחניים והאידיאולוגיים של הימין הדתי: שלוש מיליציות חמושות שנלחמו זו בזו כשהאויב צר עליהם; כת הסיקריקים הקיצוניים – הרוצחים, מעין "יונה אברושמים" ו"יגאל עמירים" של החורבן; וה"בוגדים" (היום הם היו נקראים "סמולנים בוגדים"), כמו יוסף בן מתתיהו ויוחנן בן זכאי. המרד נכשל ובית המקדש השני חרב.

מכל השנאות שמציפות את הציבור בארץ הזו, השנאה העדתית היא נשק שמסרב להחליד, זאת, למרות שהנישואים הבין-עדתיים הם כבר היום מעל 50% והצאצאים הלוא אינם שייכים לעדה כזו או אחרת. ובכל זאת, עסקנים חסרי מצפון מלבים את אש השנאה ולא נותנים לה לשקוע – שהרי אין כמו שנאה כאמצעי להחזיק בשלטון. הנחת היסוד היא שאכן הייתה אפליה עדתית מבית היוצר של מפא"י. ולמרות שיש ויכוח האם הייתה זו אפליה ממוסדת ומכוונת מלמעלה, או תופעה המקובלת בכל הארצות שבהן יש הגירה, אין להתכחש לעובדה שהיא הייתה קיימת.

נשאלת השאלה כיצד מתמודדים עם תחושות האפליה שחשים חלקים נכבדים בציבור הישראלי? מנהיג שטובת העם והמדינה (לא המפלגה או השלטון) יקרים לו, יחפש כל דרך כדי להתגבר על הבעיה, להפסיק את האפליה – במעשים, ולהדגיש את האחדות על הפירוד. הנשיא המנוח נבון אמר, בהסתמכו על הנישואים המעורבים: "שתוך דור או שניים הבעיה העדתית תיעלם"… הוא שכח שיש לו עסק עם עסקנים חסרי מצפון, והאירועים שהתחוללו בין השנים 1982-1977, ובמיוחד בחירות 82', הדגימו זאת היטב.

המהפך של 77' הפיח תקווה שאנו הופכים לדמוקרטיה נורמלית שבה יש חילופי שלטון סדירים בהתאם לביצועי השלטון. בזמנו שקלתי אף אני להצביע למפלגת הימין "המרכז החופשי", אלא שזו הפכה לחלק מד"ש. ואולם, הביצועים העלובים של השלטון החדש העלו מול הימין חזון בלהות, שכן הסקרים לקראת בחירות 82' ניבאו הפסד. לאחר שסוף כל סוף זכו בשלטון הנכסף, חששו בימין לשוב למדבר האופוזיציוני!

או אז, בניגוד לתהליך הטבעי, גילו מנהיגי הימין את הנשק העדתי והחלו להשתמש בו בצורה אפקטיבית. אם המתחים העדתיים היו מעין פצעים שזה עתה התחילו להגליד, הרי שבאו מנהיגי הימין ו"קרעו את התחבושות" וחשפו את הפצעים מחדש. גילויי אלימות, שנאה, קללות (למשל: "חבל שהיטלר לא גמר אתכם") הלכו והתרבו. היריבים משמאל נפלו כמו זבובים למלכודת הזו, והגיבו גם הם בביטויים אומללים, ששיאם היה בדברי הבדרן המפורסם על "הצחצחים".

והנה, מר בגין, הרואה את עצמו מנהיג לאומי, יכול היה לומר: "מלחמת אחים לעולם לא", כפי שאמר בפרשת אלטלנה, ולהדגיש שאחדות העם חשובה מניצחון בבחירות, לוותר על קולות ולא להלהיט את הרוחות, אך הוא נכשל ובחר להיות עסקן ולעשות שימוש בדבריו האוויליים של הבדרן, להעמיק את השנאה ולהלהיט את הרוחות, ואכן זה עזר, הימין ניצח, והעם נשאר פגוע ופצוע ומכאן כבר לא הייתה דרך חזרה, השנאה העדתית צפה ועולה בכל מערכת בחירות ללא שום קשר למציאות המשתנה, והיום השנאה כבר לא רק בגלל עדות, אלא היא כוללת עוד נושאים רבים. בינתיים גם החרדים התפצלו על פי מפתח עדתי, אך כולם העדיפו תמיד את הימין.

אומנם מנהיגי הימין עשו שימוש ציני בנושא העדתי, אך המטרות שלהם היו פוליטיות: קודם כול השלטון ואחר כך הגשמת האידיאולוגיות הימניות, כמו ארץ ישראל השלמה – לכך הם מצאו בעלי ברית, הציונות הדתית. אציין שני ציוני דרך מרכזיים בתולדות השנאה שפיתח הימין כלפי השמאל (מעבר לנושא העדתי): האחד, הרצח של אמיל גרינצוויג בידי יונה אברושמי. לרימון שזרק אברושמי קדם מסע סבל של מפגיני "שלום עכשיו" שכלל קללות, יריקות וסיגריות שכיבו על גופם. והשני, מסע ההסתה שהסתיים ברצח ראש הממשלה יצחק רבין, וכלל הפגנות בראשות נתניהו, הפגנות שבהן נישא ארון מתים, גילויי אלימות, צרחות של מפגיני ימין כלפי לאה רבין: "נתלה אותך כמו את הפילגש של מוסוליני", מפגינים שנשאו בגלוי שלט ועליו הכיתוב "שמאל" כשבמקום א מצויר צלב קרס (שימו לב: אנשי ימין "מדביקים" לשמאל תווית פשיסטית). ממשיכו של בגין לחש דברי בלע באוזני ישיש בן מאה ואמר ש"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". וכל השנאה הזו רק כדי להחזיק בשלטון.

והנה, עם הזמן התפתחה השנאה וחבקה נושא חשוב נוסף: מערכת המשפט. הבעיות של הימין עם מערכת המשפט התחילו מזמן: דרעי הורשע, אולם המוני תומכיו שרו "הוא זכאי", הוא הורשע שוב ומעריציו נותרו מלאי שנאה למערכת המשפט. כך גם נתניהו שחקירותיו מכעיסות את תומכיו, ועל הכעס העממי הזה התלבשו החרדים – החרדים לגורל קצבאותיהם ולפטור משירות צבאי, והדתיים הלאומנים הרוצים את ארץ ישראל השלמה, בלי זכויות פוליטיות לתושבים הערבים והפיכת המדינה למדינת הלכה. לכל התוכניות הללו בית המשפט העליון מתנגד (ללא שום קשר לדעותיהם הפוליטיות של השופטים – ראו מקרה אשר גרוניס). לכן צריך "לחסל" אותו. גם כאן אפשר, כמובן, להשתמש בנשק עדתי (כמו שעושה למשל ח"כ אמסלם). מעניין לדעת, שלא השופט ברק נתן לבג"ץ את הכוח שיש לו כיום, אלא שני אנשי ימין חברי הליכוד דאז: דן מרידור – שר המשפטים ואוריאל לין – יו"ר ועדת החוקה. ומה אמר דן מרידור בטרם ההצבעה על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הבסיס לשנאת הימין? "כדאי למהר ולאשר חוק זה, כי אין ביטחון שבעתיד ניתן יהיה לאשר אותו…".

אין ספק, מעבר לקשקושים ולמניפולציות, המהלכים של הימין נועדו להפוך את ישראל לדיקטטורה, שבה נאשמים ומורשעים יוכלו לכהן בשלטון, לקבל מתנות (קרי שוחד), שבה ניתן יהיה להשתלט על השטחים ולשלול מתושביהם זכות הצבעה ואפילו לגרש אותם מבתיהם, וגם יהיה הבונוס הקטן לחרדים: תקציבים נדיבים ללא לימודי ליבה ופטור מלא משירות צבאי.

אז יהיו מי שיאמרו לי, נו, תשתתף גם אתה בהפגנות, ואענה להם: כן זה חשוב, אבל אני עושה משהו אחר בנידון: אני מוביל פרויקט בשם "מקזבלנקה להמבורג", המציג את סיפורה של קבוצת הצופים היהודים מצפון אפריקה על סיפון האקסודוס 1947. קבוצה של ארבעים בחורות ובחורים שטיפלה ב-4500 מעפילים ניצולי השואה (אני ביניהם). הם זכו להערכה גדולה מצידנו, ולא הייתה בינינו שום שנאה עדתית. אנו נודדים ברחבי הארץ עם מופע שהוא אנטי-תזה למסע השיסוי העדתי שמובילים פוליטיקאים חסרי מצפון, ומקווים לקרב בין הלבבות.