שיטיון

התעוררתי מחלום קפקאי על מצב שיטיון שלי, שהולך ומחריף, אבל אני מודע לו לחלוטין וברגע ההתעוררות אני כבר חסר אונים לחלוטין, אבל לא מצליח להעביר את המסר לאנשים סביבי.

אני בניו יורק. אני יודע שהגענו לכאן לארבעה ימים. אנחנו לפני הצהריים, אבל בישראל כבר מאוחר ואני עייף. אני רוצה להגיע למלון, אבל אין לי מושג איפה הוא. אני עומד ברחבה מוקפת בתים. אחד מהם מוזנח ובוקעת ממנו מוזיקה שנשמעת לי, להפתעתי, ישראלית. אני לבוש מכנסי ספורט קצרים וסנדלים בלבד ומתחיל להיות לי קר. בחוץ מעונן וקריר. אני די צעיר. יש לי תרמיל ואני יודע שזה כל מה שהבאתי איתי. אני פותח אותו ומוצא בתוכו זוג תחתונים, כותונת עבה מסריחה מזיעה (ברור שהיא משומשת) וחולצה סרוגה נשית בצבע צהוב.

ניגש אלי בחור ושואל אותי מה קורה איתי. אני מסביר לו שכנראה היה לי בלק-אאוט כשיצאתי מישראל, וזה כל מה שלקחתי איתי. הוא מחבק אותי ואני מרגיש לא נוח. כנראה הוא חושב שאני גיי. אני מוטרד מאוד, מה אלבש בארבעת הימים הבאים. בינתיים מתאספים סביבי עוד אנשים ואני מסביר לכולם שהיה לי בלק-אאוט ולכן כך אני נראה. פותחים שולחן ומושיבים אותי. הם כולם נראים כמו סטודנטים. נראה שאני בחצר של אוניברסיטה. קר לי ואני לובש את החולצה הנשית הצהובה. מישהו מעיר לי שכאן לא מקובל שגבר ילבש בגדי נשים, ואני מסביר שזה לא בכוונה. פשוט קר לי ואין לי משהו אחר. הגעתי לכאן עם אתי, זוגתי, ועוד מישהו. כנראה שמעון – חבר שלי, אבל אני לא בטוח. אני מחכה שאחד מהם יבוא לאסוף אותי ולהציל אותי מהמצב הזה. אתי בקניות ושמעון אני לא יודע איפה, ואף אחד לא בא.

בינתיים מגיעים עוד אנשים ומדברים איתי ואני מסביר לכולם שהיה לי בלק-אאוט. מגיע מישהו שאני זוכר מעברי ואומר לי שהוא בשליחות כאן לכמה שנים. מתייחסים אליי כמו לאיזה גיבור, בבדיחות הדעת, אבל אני במצוקה, כי אף אחד לא בא ואין לי מושג מה איתי ומה אעשה. אני חושב שאולי ענת, ביתי, תחלץ אותי מהמצב הזה, ואני מנסה לכתוב באצבע את שמה על מסך הטלפון שלי כדי שאוכל לשלוח לה ווטסאפ שתעזור לי, ולא מצליח. מתאמץ מאוד לכתוב את שמה באותיות דפוס ולא הולך לי.

שמעון מגיע ואני שואל אותו איך להגיע למלון, הוא נותן לי הוראות שמבלבלות אותי מאוד ונעלם. אני ממשיך לנסות לכתוב "ענת" על המסך ואומר לעצמי שאלה רק שלוש אותיות ובסוף אצליח. מגיע עוד מישהו שאני מכיר מעברי, לא זוכר מיהו, ואני מבקש את עזרתו בכתיבת השם. הוא כותב בכעס "ענת" על המסך והולך. לא קורה כלום. בינתיים החבר'ה מסביב לשולחן מראים לי שהם הוציאו תדפיס עיתון שכותרתו הראשית עוסקת בי ובהיותי כאן. הם מרוצים מעצמם ואני מרגיש חסר אונים לחלוטין ואין לי מושג מה לעשות. אתי לא מגיעה ושמעון נעלם ואני יושב שם, מרגיש שמעט השכל והיכולת שעוד נותרו בי עוזבים אותי ובקרוב לא אוכל אפילו להסביר מה אני רוצה בכלל ואשאר לשבת שם לנצח.

ואז, התעוררתי. התחושה שהחוויה שעברתי היא אמיתית ליוותה אותי עוד כמה דקות ארוכות, שבהן בחנתי את עצמי – האם השיטיון אכן הגיע ברמה זו או אחרת, או שזה היה רק חלום מנותק מהמציאות. נדרש לי זמן להירגע, אבל כיוון שחלומות נשכחים, החלטתי לרדת ולכתוב זאת. אני ער כבר כשעה, וחוץ מכמה פרטים החלום הזה עדיין חי ובועט ואני לא מצליח להירגע מהתחושה של אדם חסר אונים שהחידלון הולך וסוגר עליו ואין לו שום יכולת להתנגד ולהתמודד עם המצב.

האם זה סתם חלום ריאליסטי ונורא, או שהחשש (שאני לא מודע לו) מהשיטיון בגיל מתקדם מתגנב בדרך זו? לפרויד הפתרונים.