אחים

במאבק על הדמוקרטיה כדאי לשאול מי באמת אחֵינו
תמונה של דרור
ד"ר דרור אבנד-דוד

לחלקנו יש אחים. לאחרים יש אחיות. יש בנות ובנים יחידים, ויש מי שמוצא חברים קרובים שהם יותר מאחים ובני משפחה. יש אחים ואחיות שהם חלק בלתי נפרד משגרת החיים שלנו, ואחים ואחיות שאיתם אנחנו מתראים באירועים משפחתיים, בארוחות שישי, וברבות הימים לטיפול משותף בהורים ולסידורים שונים. יש אחים שמופיעים כשאנחנו זקוקים לעזרה. ויש אחים שמופיעים רק כשהם יכולים להרוויח מהמפגש. יש אחים לגורל, אחים לצרה, אחים לאוהל, אחים לדעה, אחים למאבק ואחים ואחיות בבתי חולים ובמרפאות.

הכוח שבמילה "אח" מתבטא בתחושה שגם כאשר לא מדובר בתחום המשפחה, וגם כאשר מדובר באנשים שונים מאוד מאיתנו, ולפעמים אפילו באנשים שאנחנו לא מכירים בכלל, היחסים בין אחים אינם ניתנים לבחירה או לביטול. הגורל מזמן לנו אחים לחיים, לאמונה ולמטרות שונות, והם תמיד יהיו שם. גם אם לא נרצה, אותם אנשים תמיד יהיו חלק מהחיים שלנו, לטוב ולרע. זאת תכונה שמכילה הרבה קסם. בעולם שבו שום דבר לא קבוע ולא בטוח, נעים לחשוב שיש דברים שלעולם לא ישתנו. נעים לשמוע שמישהו קורא לנו אח או אחות, כי מדובר בהצהרת שייכות ונאמנות בלתי מתפשרת.

ומה קורה כשאנחנו מאומצים כאחים, לא על ידי יחידים או קבוצות קטנות, אלא על ידי מיליוני אנשים באופן גורף ובלתי מתפשר? קשה לתאר את תחושת הכוח והמחויבות שאופפת אותנו כשמדובר באין-ספור אחים ללאום, לדת ולזהות אתנית. כיום, במאבק הפוליטי והביטחוני במדינת ישראל, כאשר הזעם אוחז בנו ותחושת הקבס לנוכח הניצול, השחיתות והפשעים של השלטון הדתי-לאומי כבר כמעט מתורגמת למאבק נחוש לשלום, לשוויון, לדמוקרטיה ולשלטון החוק – המחנה הלאומי שולף את מילת הקסמים שמשתקת אותנו: אחים. אסור להרים יד על אחים. אסור להוציא דיבה על אחים. אסור להביא למלחמת אחים. ואנחנו, תאבי אחים שכמונו, נאלצים להסכים. אחרי ככלות הכול, אנחנו אחים.

וכאשר אנחנו מזדהים כאחים עם המחנה הדתי-לאומי, אנחנו כבר לא ישראלים. אנחנו יהודים. מאבק עיקש לדמוקרטיה ולשוויון שיכלול את כל הישראלים, יביא בסופו של דבר לשוויון ולזכויות גם לאזרחים לא יהודים, ואנחנו נפסיד מיליוני אחים, אנשים שנאמנים לנו ומחויבים לנו לכל החיים. גם אם האחים האלה אכן מרימים עלינו יד; גם אם האחים האלו מוציאים דיבתנו רעה ללא הפסק; גם אם האחים האלו מנהלים מלחמה אין-סופית נגדנו, אין לנו ברירה. אחרי ככלות הכול, אנחנו אחים, לא?

אולי לא ניתן לבחור אחים. אבל לפעמים יש מקום למחקר גנאולוגי. כמו ברומן מן המאה השמונה עשרה, שבו מתברר שהמשרתת היא בעצם ביתו של הדוכס ושהאח הרשע הוא אסופי שאפתן שאין לו כל קשרי דם למשפחה – כדאי לפעמים לשאול, בעיקר לגבי אנשים זרים שאין לנו איתם שום ערכים ואמונות משותפות, איך בדיוק הפכנו לאחים? מי באמת האחים שלנו במישור הלאומי? האם שותפות הגורל שלנו היא עם אלה המנצלים אותנו, עם צמאי דם ועם מושחתים, רק כי הם יודעים למלמל שברי פסוקים בעברית? או שאנחנו אחים, לטוב ולרע, לישראלים שומרי חוק שעובדים לפרנסתם ושפועלים למען רווחה, יציבות כלכלית, צדק וביטחון אישי לכל אזרחי המדינה? האם אנחנו אחים למדינה או לדת היהודית?

כאמור, למילה אחים יש הרבה כוח. אבל לא כל מי שקורא לנו אח הוא אחינו, ולא כל מי שכופה עלינו שותפות גורל רוצה בטובתנו. זה נוח לפעמים לקבל משהו כגזירת הגורל ולטעון שאין לנו ברירה. אבל לפעמים צריך קצת כוח, אחריות והיגיון בריא על מנת להתנתק ממערכת יחסים אלימה ופוגענית. בפרפרזה על פתגם ידוע: אמור לי מי האחים שלך, ואומר לך כמה מהר המדינה שלך עומדת להתפרק.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

9 תגובות

  1. היום כל אחד שאתה פוגש ברחוב הוא אח או אחות שלך. זילות הושג היקר והחשוב.

  2. מי שאומר לי חבל שלא חיסלו אותכם בגרמניה, הוא לא אח שלי.הוא שונא שלי

  3. האם אני צריך לתמוך במי שמכריזים עלי כאח כדי שאפרנס אותם, למרות שהם לא אוהבים אותי, ולחיות איתם למרות הכל? או שעלי לנסות ולחיות בחברה ראויה שמתייחסת אלי בכבוד הראוי?

    1. אם לשפוט על פי ההיסטוריה הישראלית עד היום, התשובה היא שאתה צריך לתמוך בהם…

  4. ככל שעובר הזמן אני מתחיל לחשוב שאתה צודק
    לצערי הרב

    1. אולי לא צריך להיות שבור לב, אלא פשוט לדאוג לעצמנו ולהחליט עם מי יש לנו אינטרסים משותפים ועם מי לא.

  5. אז אולי לא אחים, נהיה חברים, אבל בלב ובנפש, נסתער יחדיו בשורה אחת מול כל אויב, נחרף לשם כך את נפשותינו. ונמנע כל אפשרות לריב בנינו ולאבד את החברה הישראלית שזה אנחנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן